אנזו הווידוי של נינה פגע בי כמו טון של לבנים. ברגע שהיא תיארה את מה שהיא ראתה, נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם הדיקנית יום קודם לכן... הדיקנית קראה לי למשרדה כדי לספר לי משהו דחוף. הייתי שם ברגעים ספורים; היכולת לשגר את עצמי הייתה אחת מתכונות אנשי הזאב שהערכתי הכי הרבה לפעמים. "אה, טוב," היא אמרה, כשהיא יושבת ליד שולחנה. "תתיישב." ישבתי מולה. "מה כל כך דחוף?" שאלתי. הדיקנית שפשפה את מצחה נאנחה. "לא הפכת