"אקח אותך הביתה כשתהיי מסוגלת ללכת בלי להתמוטט," ענה אנזו, ומילותיו נענו מיד ברעם פתאומי שגרם לטלוויזיה להבהב. "וגם, יש טייפון." רעדתי ומשכתי את ברכיי אל חזי. בלי מילים, אנזו קם ותפס שמיכת פליז מכיסא. הוא ניגש ועטף אותי בה בחיוך עדין על פניו, ואז פנה לכיוון המטבח. כעבור כמה דקות, לאחר כמה חבטות שם, הוא חזר עם מגש והניח אותו על שולחן הקפה. "בתיאבון," הוא אמר בחיוך, וישב לידי. "חשבתי שאולי את רעבה.