נינה השעה הייתה כמעט ארבע לפנות בוקר כשחזרתי סוף סוף למעונות שלי. ג'סיקה ולורי כבר ישנו בחדריהן, אם לשפוט לפי החושך והשקט שהיו בכל מקום. הסוויטה הייתה מבולגנת מהמסיבה, ואין ספק שנבלה את היום הבא בניקיונות, אבל הייתי חמרמרית ועייפה מדי מכדי שיהיה לי אכפת כרגע. נראה היה שלורי וג'סיקה החליפו לי את הסדינים, ואצטרך להודות להן על כך בבוקר. לא הייתי מסוגלת לישון על אותם סדינים שג'סטין וליסה שכבו עליהם. כששכבתי במיטה וניסיתי להירדם, החרטות שלי השאירו אותי ערה. האם פשוט נתתי את בתוליי כמעט לזר? לפלייבוי? הכל כדי לנקום בג'סטין ובליסה? מעולם לא הייתי כה אימפולסיבית כמו עכשיו, במיוחד כשזה נוגע לאהבה. כרגע, הרגשתי נבוכה ומתביישת מהטעות הזו. אנזו היה מושך להפליא והסקס היה נפלא, אבל כרגע, רק רציתי לשכוח מזה. כשקמתי בבוקר למחרת, הראש שלי דפק והבטן שלי כאבה מכל האלכוהול של הלילה הקודם. נאנחתי והתגלגלתי מהמיטה, התעלמתי מהמראה שלי כשמעדתי למטבח בחולצת הטי-שירט והמכנסיים הקצרים הענקיים שלי. רק הייתי צריכה קפה. "את יודעת, היית יכולה לפחות לספר לנו לאן הלכת אתמול בלילה," אמרה לורי מהמקום הקבוע שלה באי המטבח. היה לה ספל קפה מולה והיא קראה את "דיוקן האמן כאיש צעיר". "אני מצטערת," השבתי, פניי מאדימות כשנזכרתי מה קרה אחרי המסיבה. "פשוט הייתי צריכה לצאת." "למה לא סיפרת לנו שאת וג'סטין זה עניין?" אמרה ג'סיקה לפתע, כשהיא יוצאת מחדרה עם מגבת סביב שערה כשהיא לובשת חלוק ורוד רך ונעלי בית של ארנבת. היא שלבה ידיים ונעצה בי מבט, הוציאה את שפתה התחתונה בפנים נפולות. הורדתי את ראשי כשמזגתי לעצמי כוס קפה. ניסיתי להסתיר זאת כשהדמעות החלו לעלות, אבל זה לא עזר. ג'סיקה מיהרה אליי וכרכה את זרועותיה סביבי בזמן שלורי צפתה עם הבעה מצטערת על פניה. "אני מצטערת," אמרתי בין יבבות. "הוא אמר לי שהוא רק רצה לחכות עד הזמן הנכון לפרסם את היחסים שלנו. חשבתי שהוא רק מתנהג כמו ג'נטלמן." "גברים הם זבל," השיבה לורי. "רובם, בכל מקרה. אל תלקחי את זה קשה. את יכולה לעשות הרבה יותר טוב מג'סטין ת'רלו." ג'סיקה הנהנה וליטפה את גבי, הסכימה עם לורי. "כן," היא אמרה. "שיזדיינו בנים. את חכמה וחתיכה ואת הולכת להיות רופאה! מי צריך בנים? יאללה, בואי נלך לאכול ארוחת בוקר." ג'סיקה ולורי צדקו. בנים היו רק בזבוז זמן, והיו לי דברים חשובים יותר לחשוב עליהם. החלפתי לג'ינס והקפוצ'ון הרגילים שלי, צחצחתי וקלטתי את שערי והלכתי עם השותפות שלי לחדר לחדר האוכל. "אוי אלוהים!" קראה ג'סיקה כשהתקרבנו לחדר האוכל. היא צווחה והצביעה על לא אחר מאשר אנזו שיוצא מהדלת. ההתרגשות של ג'סיקה משכה את תשומת הלב של בנות אחרות בקרבת מקום, שגם הן צווחו ונופפו כשאנזו התקרב. תפסתי את שערי והשתמשתי בו כדי להגן על פני. רק רציתי להתכווץ לתוך עצמי. למה הייתי צריכה להיתקל באנזו עכשיו, בבוקר שאחרי שהיה לנו סטוץ? כדי להחמיר את המצב, הוא ניגש אלינו ועמד מולנו. אפילו לורי נראתה קצת נרגשת בנוכחותו. האם הוא אפילו זכר את הלילה שלנו ביחד, או שהוא היה מבולבל מהאופן המוזר שבו התנהגתי? "היי, אנזו!" אמרה ג'סיקה, מסובבת קצת משערה הבלונדיני סביב אצבעה. "אתה מתרגש לקראת משחק השיבה הביתה היום?" שמרתי את מבטי נעוץ בקרקע, נתתי לפוני שלי ליפול לתוך פני, אבל יכולתי להרגיש את מבטו החמור של אנזו עלי. "כן," הוא השיב. "למרות שזה לא מרגש כמו שתמיד אנחנו יודעים שאנחנו הולכים למחוץ את הקבוצה השנייה. אני מקווה שהם יתנגדו היטב." ג'סיקה צחקקה כמו תלמידת תיכון צווחנית. ניצלתי את ההזדמנות והבטתי למעלה, בתקווה לראות את אנזו הולך משם, אבל במקום זאת פגשתי את מבטו החזק שנעוץ בי. הוא נראה פחות חייתי עכשיו; אולי המראה שלו אתמול בלילה היה רק טריק של האור, או תוצאה של האלכוהול. אנזו שלב את זרועותיו על חזהו השרירי כשהוא הסתכל עלי. הוא נראה כמעט לא מרוצה. האם הוא כועס שעזבתי אותו אתמול בלילה? זה כמעט לא סביר, בהתחשב במוניטין שלו, אבל הלב שלי עדיין כאב קצת. "אתה מוכן לאימון, אנזו?" אמר בחור אחר, צועד לעברנו. הוא סקר את ג'סיקה מלמעלה למטה בתאוות בצע, ואז הציץ בי לפני שהסתכל על אנזו. אנזו הנהן ותקע את ידיו בכיסיו, עיניו החומות עדיין עלי. "כן. בוא נלך." מאוחר יותר באותו אחר הצהריים, אחרי שניקינו את המעונות, הייתי בחדרי ולמדתי לבחינה קרובה בביולוגיה כשג'סיקה נכנסה לחדרי. היא לבשה חצאית מיני ורודה עם קפלים, סוודר לבן מטושטש ונעלי סניקרס לבנות עם מחממי רגליים. היה לה איפור מלא על הפנים ושערה היה מסולסל בצורה מושלמת. "אוי אלוהים, את עדיין לא מוכנה?" היא אמרה, סערה לעברי וסגרה את ספרי בחוסר טקס. "היי!" אמרתי, זורקת את העט שלי על שולחני. "למדתי." "לימודים יכולים לחכות," השיבה ג'סיקה. "יאללה, בואי נלך למשחק הוקי! שמעתי שמועות שאנזו מתכנן להשתמש בכמה מהלכים חדשים." לבי קפץ לי לגרון. "אני לא הולכת," אמרתי, פותחת את ספרי בעמוד שבו הייתי. ברור שלג'סיקה לא אהבה את תגובתי, כי היא רמסה את רגלה על הקרקע בכעס. "נו, בואי!" היא התבכיינה. "את באמת הולכת לגרום לי ללכת לבד, נכון?" לא היה לי לב לספר לחברתי את האמת על היכן הייתי אתמול בלילה. אם היא הייתה יודעת שישנתי עם אנזו, היא הייתה שבורת לב. ג'סיקה התגעגעה לאנזו מהסמסטר הראשון שלנו. הוא מעולם לא נתן לה יותר מדי תשומת לב, אבל עדיין היא הלכה לכל המשחקים שלו, עודדה אותו, ואפילו צפתה בכל הסטרימים החיים של הטורנירים שלו באינטרנט. היא תמיד דיברה על כמה שהוא גאון, כמה שהיכולות הפיזיות שלו אלוהיות, כמה בקלות הוא ניצח בכל משחק שהתחרה בו. "נו," התבכיינה ג'סיקה שוב. "בבקשה? בשבילי?" היא הניעה את ריסיה והוציאה את שפתה התחתונה. נאנחתי וסגרתי את ספרי שוב, משפשפת את עיניי העייפות. "בסדר," השבתי, למרות שבאמת רק רציתי להתחבא בחדרי ולעולם לא לראות שוב את שחקן ההוקי הכוכב. "אני אלך. אבל את חייבת לי." ג'סיקה חייכה וזינקה מהחדר בזמן שהתכוננתי. רציתי להשתלב, אז פשוט לבשתי קפוצ'ון עם לוגו האוניברסיטה עליו וג'ינס. ג'סיקה נראתה קצת מאוכזבת מבחירת הלבוש שלי, אבל לא אמרה דבר כשעשינו את דרכנו לאולם ההוקי. כל הדרך לשם, ג'סיקה דיברה ללא הפסקה על אנזו. "הגוף שלו פשוט כל כך מושלם," היא אמרה. "כל השרירים האלה פשוט גורמים לי לרצות לנשוך אותו!" שנאתי להודות בזה, אבל לשמוע את ג'סיקה מדברת על אנזו גרם לזיכרונות מהלילה שעבר לחזור ולהציף; גופו השרירי, האופן שבו הוא נגע ונישק אותי, איך הוא הרגיש בתוכי... זה גרם לגוף שלי לדגדג. ניסיתי לנער את המחשבות ממוחי כמיטב יכולתי כשעמדנו בתור כדי להיכנס לאולם, אבל לא הצלחתי. התחושה של עיניו החזקות של אנזו עלי כששכבנו במיטה יחד, גפינו שזורים זו בזו, נצרבה בזיכרוני. רק קיוויתי שאוכל לעזוב את המשחק הזה מבלי שאנזו או ג'סטין יראו אותי.