נינה "טוב, טוב, זה מספיק," אמר אנזו, האדום בעיניו דוהה חזרה לחום רך. "חזרו להתאמן." הצוות מלמל והניח אותי חזרה על הקרקע, ואז התחיל לרוץ שוב. עדיין הייתי מופתעת מניצחוני המוחץ במרוץ, ועמדתי שם לרגע כשהם רצו קדימה. אנזו ניגש אליי עכשיו כשהיינו לבד והביט בי בחצי חיוך על פניו. "את רצה לא רעה," הוא אמר. "אני מניחה שכן," עניתי. "אני לא יודעת מה השתלט עליי." לכמה רגעים, אף אחד מאיתנו לא דיבר. עמדנו מספיק