נינה לא רציתי להודות בזה, אבל הרגשתי הקלה שאנזו היה שם. קיבלתי את הצעתו להסיע אותי הביתה וצעדתי אחריו אל מגרש החניה של תחנת המשטרה. כשצעדנו אל מגרש החניה, הבטן שלי נהמה בקול רם. שכחתי כמה הייתי רעבה בגלל המריבה, אבל עכשיו, כשהאדרנלין שלי נרגע, הבנתי שאני גוועת ברעב. אנזו בטח שמע את זה גם, כי הוא הביט בי במבט זועף. "סליחה," אמרתי, מסמיקה. "לא אכלתי ארוחת צהריים היום." אנזו עצר במקומו וזעף עוד יותר.