הנה, הם באמת התחילו להתגרות בה עכשיו! היא ידעה את זה, היא לא הייתה צריכה לנסות לעזור לסוזי! ג'יין התחרטה על הכל עכשיו. "היי, שאלתי אותך שאלה, גברת ניקיון." לג'יין לא הייתה ברירה אלא לכפות על עצמה הנהון. הקול היהיר הזה צחק בעליצות, פנה לסוזי ואמר, "שמעת את זה? אפילו מנקה יכולה לקרוא את החדר יותר טוב ממך. היא יודעת יותר טוב." עם זאת, הוא הרים את הבקבוק והטיח אותו על השולחן. "תרוקני הכל, או שתקראי לאלורה סמית' לכאן." אלורה סמית' הייתה המראיינת שקיבלה את ג'יין למועדון. הזכרת אלורה הפחידה קצת את סוזי. משפחת תומפסון היו עניים, וסוזי עבדה כאן באיסט אמפרור כי הם שילמו טוב. אם הם באמת יזמנו את אלורה, היא יכולה לנשק את העבודה שלה לשלום. "אל תקראו לאלורה!" סוזי חטפה את בקבוק היין משולחן הקריסטל. "אני אשתה את זה!" הדמעות שלה החלו לנזול עוד לפני שהתחילה לשתות. "חכי רגע." קול עמוק דיבר לאט מהצללים. גבה של ג'יין היה מופנה לפינה החשוכה הזו, אבל גופה החל לרעוד בחוזקה ובאופן לא רצוני ברגע ששמעה את הקול הזה. אימה זחלה לתוך עיניה, ונשימתה נעשתה מאומצת. "תסתובבי," הקול ציווה בחושך. רגליה של ג'יין היו כבדות כמו עופרת, והיא לא זזה, ואמרה לעצמה כל הזמן, 'הוא לא מדבר אליי'. "אני אגיד את זה עוד פעם אחת. תסתובבי. גברת. ניקיון." "נשימה..." ג'יין הרגישה כאילו חטפה אגרוף בלב, אבל היא ידעה שהיא חייבת לעשות כפי שהוא אמר. שיניה נקשו, והיא הסתובבה בנוקשות, עטופה בכל הבגדים המגושמים האלה. האווירה הייתה מוזרה ביותר. כולם יכלו להגיד שמשהו לא בסדר עכשיו. המאסטר הצעיר והיהיר הצמיד את אצבעותיו לשפתיו ושׂרק שריקה עליזה. "זה יהיה כיף." אחד הגברים על הספה נבח, "שתוק, ריי. אל תפריע להצגה." "טוב, תזדיין, אליאור ווייט. אתה רע עד העצם." עיניה של ג'יין עלו על גדותיהן מפחד. היא רצתה לברוח מכאן! היא בילתה שלושה ימים בכלא; זה היה 1,095 ימים בגיהנום עלי אדמות. אחרי שהיא זחלה החוצה מהתהום חסרת התחתית הזו, היא אפילו לא העזה לקוות יותר לתקוות רומנטיות כלשהן לשון סטיוארט. כל מה שהיא הרגישה כלפי האיש הזה עכשיו היה אימה ופחד עמוקים עד העצם. גם אם היו לה רגשות אחרים של אהבה או הערצה כלפי האיש הזה, היא כבר מזמן קברה אותם עמוק בתוך ליבה, היכן שהשמש לעולם לא תגיע. "הרימי את הראש." הקול האיטי הזה ציווה עליה, וג'יין זזה לפי כל מילה שלו כמו בובה. היה כאן חשוך למחצה, והאיש הזה הסתתר בפינה חשוכה. היא לא העזה להסתכל סביב כשהיא נכנסה לחדר, אז לא פלא שהיא לא ראתה אותו. שון סטיוארט ישב על ספה בפינה כמו מלך, זרועותיו הארוכות והחטובות נחות על צידי הספה. הוא הניח את סנטרו על גב ידיו, אלגנטי ואדיב, אבל עיניו מאחורי משקפיו במסגרת הזהב נעצו בה מבט כמו של זאב רעב, מוכן להסתער ולקרע אותה לגזרים בכל רגע. שלוש שנים לא הקהו כלל את הברק שלו. במקום זאת, חלוף הזמן רק ליטש אותו, הפך אותו אפילו ליותר מסנוור. הפנים האלה היו מוסתרות קלות בתאורה העמומה, כאילו מכוסות בשכבה של אור זהוב. הוא פשוט ישב שם, והקרין הילה מהפנטת. אף על פי כן... היא לא העזה אפילו להסתכל עליו! היא רק ניסתה נואשות לקבור את פניה בבגדים העבים מעל חזה. "פפף." שון נחר, שעשוע קר בעיניו כשאמר בצורה מסוכנת, "עבר זמן מה. מה קרה? את לא הולכת לברך אותי?" ג'יין הייתה חיוורת כמת. "מר סטיוארט." ג'יין ניסתה כמיטב יכולתה להדוף את האימה בחזה. אצבעותיה נעצו עמוק בירכה, והיא הכריחה את עצמה להיראות רגועה על פני השטח. עם זאת, האיש על הספה יכול היה לראות בקלות את כל תנועותיה. שון צמצם את עיניו והעריך את ג'יין... אם הוא לא היה נתקל בה כאן באיסט אמפרור, הוא כמעט היה שוכח שהיא אפילו קיימת. היא הייתה בלתי ניתנת לזיהוי. אם הדייל הזה לא היה קורא לה 'ג'יין', הוא לא היה חושב שזו היא בכלל. התאורה בחדר הייתה עמומה מדי, כך שהוא יכול היה לראות אותה רק במעורפל. אף על פי כן, שון לא יכול היה שלא להודות שהיא השתנתה מעבר לציפיותיו. "איפה שחררו אותך?" שאל שון באדישות. ג'יין מיד נבהלה, כל הדם ניגר מפניה. היא הרימה את ראשה בפתאומיות והסתכלה על האיש בתחנונים... 'אני מתחננת בפניך, אל תגיד את זה. אל תספר לכל האנשים האלה שהייתי בכלא, אני מתחננת בפניך!' - הוא יכול היה לקרוא בבירור את המילים האלה בעיניה! שון הרים גבה. לפני שמישהו אחר ידע מה קורה, הוא הצביע באצבע לעבר הבקבוק שסוזי החזיקה ונתן לג'יין חיוך קר. "אני יודע מה את מנסה להגיד. בטח. אני אמלא את משאלתך, אבל רק אם תרוקני את בקבוק היין הזה לחלוטין." ג'יין הסתכלה על בקבוק הוודקה שסוזי החזיקה, פניה חיוורות כמוות. זה היה בולס וודקה, אחד ממותגי הוודקה הידועים יותר בסביבה. היו בו כ-40% אלכוהול. ג'יין בהתה בבקבוק הוודקה, לבנה כסדין, ופתחה את פיה כדי לנסות לומר משהו. האיש על הספה היה כמו צייד שמשחק עם הצעצוע שהוא דורך עליו. עיניו השחורות היו נעוצות בג'יין בלעג. "לסבלנות שלי יש גבול." הקול המוכר הזה גרם לג'יין להחוויר עוד יותר. "אני... אני לא יכולה לשתות." ברגע שהיא אמרה את השקר הזה, ג'יין הרגישה שהקרקפת שלה נרדמת. המבט הזה בהחלט יכול להרוג, או לפחות הוא כמעט שרף אותה. מחוץ לשדה הראייה שלו, היא קמצה בשקט את ידה לאגרוף... כמו אסירה נידונה הממתינה לגזר דינה, היא עצרה את נשימתה בייסורים לקראת גזר הדין הסופי. "מר סטיוארט, ב-בבקשה תרחם עליי." ג'יין יכולה לזרוק את הכבוד שלה אם זה אומר לשרוד. היא נפלה על ברכיה והתחננה, "אני מתחננת בפניך, רחם עליי הפעם הזו. אני אעשה הכל כל עוד אני לא צריכה לשתות אלכוהול." היא רצתה לחיות, כי היא הייתה צריכה לחיות אם היא רצתה להחזיר את חובותיה. זה נכון, היה לה חוב ענק לשלם. עם זאת, הנושה שלה לא הייתה רוזלין סאמרס. מוסתר בפנים בתאורה העמומה, הפרופיל של האיש נצבע בניצוץ של הפתעה, אבל הוא נעלם ברגע. אחרי זה, שון אמר בלי הבעה, "זה רק בקבוק יין, אבל את מתחננת על הרצפה רק בגלל שאת לא רוצה לשתות אותו? ג'יין דאן, מה קרה לגאווה המפורסמת שלך? מה עם הכבוד הזה שהחזקת בו עד הסוף?" כבוד? פניה של ג'יין היו צמודות לרצפה, צבועות ברמז של ציניות ומרירות. מה זה כבוד? האם זה אכיל? האם זה יאפשר לה לחיות? היא כרעה ברך לא בגלל שהיא רצתה להימנע מבקבוק הוודקה הזה, אלא בגלל - שהיא רצתה לחיות! היא עצמה את עיניה בכאב, כי ברגע שהיא עשתה זאת, היא ראתה פנים מלאות השפלה במוחה. תמיד היה רק יוצא דופן אחד, ובכל זאת הילדה הזו מתה בכלא האפל והלח הזה! בגלל ג'יין! הכל בגללה! חיים כל כך צעירים, בקושי בני עשרים, בשיא נעוריה. ובכל זאת היא נבלה ומתה במקום כזה, בדיוק ככה. הכל בגללה, הכל בגלל ג'יין! זה היה החטא של ג'יין, החוב שלה, משהו שהיא לעולם לא תוכל לכפר עליו! היא לא חייבת לרוזלין סאמרס כלום, אבל היא חייבת לילדה הזו שעמדה באומץ כדי להגן עליה בכלא, הילדה שבסופו של דבר מתה מוות חסר משמעות! גופה של ג'יין לא הפסיק לרעוד. זה הרגיש כאילו היא יכולה לראות שוב את גופתה המדממת של הילדה שוכבת בזרועותיה, קוראת בשמה של ג'יין כשהיא סיפרה לג'יין הכל על עיר הולדתה ועל חלומותיה בקול המתוק ביותר שג'יין שמעה אי פעם... הכל כשהיא שכבה גוססת.