ברקע התנגנה מוזיקה שקטה בעוד אני שקועה בציור כריות היניקה הענקיות שציפו את זרועות התמנון הענק. ציירתי כבר שעות. היה משהו נפלא ביכולת לצייר בלי לדאוג שמישהו יתפוס אותי.
זה היה עד שנבהלתי כשהדלת החלה להיפתח. למרבה המזל, המכחול שלי לא היה קרוב לבד הציור, אבל נעצתי מבט זועף בדלת.
"וואו, היי, אני רק מביא חבילות, נסיכה. אין צורך להיראות כל כך עוינת."
נחרתי. "שמעת פעם על דפיקה?"
"שמעת פעם על 'יש לך אנשים
















