ונסה לא רק המילים של דומיניק גרמו לעיניי להתרחב מעט, אלא גם הדרך שבה הוא שלף את חגורתו גרמה לי להירתע. "מה אמרת הרגע?" אני שואלת במאמץ. "אל תשחקי אותה מופתעת," הוא אומר, אוחז בחגורתו בנחישות. "ידעת שזה יקרה." "אבל... למה?" אני קמה מכיסאי ופוסעת צעד לאחור. "הרגע אמרתי לך למה. לא הקשבת?" הוא מניד בראשו לעברי. אני כל כך עצבנית שאני משלבת את זרועותיי על חזי. "אבל חשבתי שאמרנו שלעולם לא נעשה את זה." "א