נקודת המבט של דומיניק: אני סוף סוף נשוי, בדיוק כפי שאבי רצה. זאת הייתה הדרך היחידה שבה אוכל לרשת את החברה. כמה לא הוגן. כבן הבכור, זאת זכותי המלאה לרשת אותה. לא רציתי להתחתן עם ונסה, אבל לא הייתה לי ברירה. אני עדיין מצטער שזה היה חייב לקרות ככה, כי כל המצב הזה פשוט מבאס. הייתי אמור להצטלם עכשיו עם כרמלה כאשתי החדשה. אני יודע שזה פוגע בה לראות אותי מחזיק את ונסה, אפילו שזה רק בשביל התקשורת, אבל היא מבינה אותי. אני מתכנן לפצות אותה על זה. אפילו הנשיקה עם ונסה לא הרגישה נכונה, ולכן לא פתחתי את שפתיי כשהכריזו עלינו כבעל ואישה. להפתעתי, גם היא לא הפרידה בין שפתיה. איך היא יכלה לא לרצות לנשק אותי? אני אצטרך להחזיר לה על זה. בקושי עברה שעה מאז ברכת הנישואין והיא כבר מתנהגת בהתנשאות, רק כי היא כבר לא ונסה קולינס. כדי להחמיר את המצב, המשפחה שלי אוהבת אותה, כולם אוהבים אותה, כולל אחי הקטן והמעצבן. איך הם יכולים להרעיף עליה כל כך הרבה אהבה? אני מודה שהיא יפה, אבל היא שום דבר מיוחד. כל האהבה והחיבה האלה צריכות להיות מופנות לכרמלה, אבל לא משנה מה, זה לעולם לא יקרה. זאת הסיבה ששמרתי על הקשר שלי איתה בסוד מאז שהם דחו אותה לפני שנה. כולם שונאים אותה וטוענים שזה בגלל טבעה המרושע האמיתי, אבל אני מסרב להאמין בזה. הסיבה היחידה שהם שונאים אותה, לדעתי, היא כי היא אישה גרושה. היא סבלה כל כך הרבה וגם כשאני מספר להם את זה, לא אכפת להם. בסדר, נתתי להם את כלתם ועכשיו אני יכול לקבל את החברה שלי. למרות שהיום הזה היה כל כך מרגיז עד עכשיו, הדבר היחיד ששימח אותי היו החדשות הטובות מבית החולים לילדים. אחת הילדות הקטנות שהייתה במצב אנוש עברה ניתוח מוצלח ותחלים החלמה מלאה. ברגע שאני מבחין בונסה וכרמלה מתחבקות, פרנק, חברי הטוב ביותר, כורך את זרועו סביב כתפיי. "צופה באשתך ובמאהבת שלך מתחבקות?" הוא אומר לי בלעג. "שתוק לפני שמישהו ישמע אותך." אני מסתכל סביב בזהירות, מקווה שאף אחד לא קרוב מספיק. פרנק הוא היחיד שיודע את האמת, ואפשר לסמוך עליו. גם אחרי שונסה וכרמלה משחררות את החיבוק, הן עדיין מחייכות, אבל אני יודע שכרמלה העמידה את ונסה במקומה. היא אשתי רק על הנייר. כשמגיע הזמן לעזוב את הכנסייה, אני נכנס לאותה מכונית עם ונסה ואני רואה את אהובתי עומדת שם לבדה כשהמכונית מתרחקת. היא מנופפת לי לשלום בדיוק כמו כולם. הלוואי שהייתי יכול לגרום לונסה לנסוע במכונית אחרת כדי שכרמלה תוכל להיות לידי, אבל כרגע זה לא אפשרי. מרגיע אותי שלמרות שהמשפחה שלי לא אוהבת את כרמלה, דבר שהיה ברור כשצילמנו את תמונות החתונה, היא תגיע בנוחות למקום האירוע הבא. קניתי לה מכונית חדשה לגמרי שהיא תוכל להוסיף לאוסף הקיים שלה. בעודי ממשיך לחשוב עליה, אני בוהה החוצה מהחלון. אני אפילו לא רוצה להסתכל על ונסה או לדבר איתה, אבל אני חייב כשאני נזכר במשהו. "על מה דיברתן את וכרמלה כשהתחבקתם?" "שום דבר שלא נוגע לך," היא אומרת בבוטות. אני מגחך בלעג כשאני מסתכל עליה. בהשוואה לפעם הראשונה שדיברנו בארבע עיניים בסוויטה ההיא, החוצפה שלה הגיעה לשיאים חדשים. אבל אני לא אסבול יותר את הגישה הזאת שלה. "איך את מעזה לדבר אליי ככה? אני בעלך." "על הנייר." היא אפילו לא מסתכלת עליי כשהיא טופחת קלות על פניה. זה עדיין לא מונע ממני להזהיר אותה. "אני אצטרך לטפל בך ולוודא שתדעי מה מקומך." "אין צורך. אני כבר יודעת מה מקומי." אני מוותר. אני לא אכנס איתה לזה. היא מתנהגת כאילו היא מי יודע מה כי היא יודעת שגם אני צריך אותה. הטלפון שלי מצפצף וזה גורם לי להרגיש טוב יותר כשאני קורא את ההודעה מכרמלה. היא כותבת שהיא מקנאה שבקרוב ארקוד עם ונסה, אבל חוץ מזה, אני ארקוד איתה עוד זמן רב. אנחנו מתקרבים למקום האירוע וזה הזמן שלי לקבוע כמה כללי יסוד. "תקשיבי לי טוב. שוב, אנחנו מעלים פה הצגה והתקשורת תהיה שם, אז תחייכי ותתנהגי כאילו את אוהבת אותי." "אותו הדבר לגביך." ~ הנה אני, בריקוד הראשון עם אשתי האהובה לעזאזל, והפה כואב לי מהחיוך המזויף, בדיוק כמוה. "אני לא יכולה לחכות כבר ללכת לישון. זה היה יום כל כך ארוך," היא אומרת, עדיין עם חיוך אוהב. היא כמובן רומזת שאזיין אותה כשניסע לירח הדבש שלנו. הגיע הזמן להזכיר לה את הכללים. "אני לא נוגע בך," אני אומר לה בבוטות. "אני לא זוכרת שאמרתי שאני רוצה שתיגע בי. אמרתי שאני לא יכולה לחכות ללכת לישון. תלמד להבחין בהבדל." "אני יודע מה ההבדל." "נראה שלא." היא מגחכת, ומשחררת את אחיזתה באצבעותינו השלובות. זה האות שלי לשחרר גם, וכולם מוחאים כפיים. כשכולם מצטרפים אלינו לרחבת הריקודים, אנחנו מחליפים בני זוג לריקוד ואני מסיים עם אמא שלי. היא כל כך נרגשת שאם האיפור שלה לא היה מהאיכות הטובה בעולם, הוא היה נמרח. "אתה כל כך חתיך, בני." "אמא, די." אני צוחק. "אני לא יכולה להתאפק. אני כל כך גאה בך." "אני יודע, אמרת את זה כל כך הרבה פעמים." "בבקשה תדאג היטב לכלתי היקרה. היא דיברה עליך כל כך יפה וסיפרה איך דאגת לה עד כה." "באמת?" אני מופתע. "אל תפגע בה לעולם, כי אם תפגע בילדה המתוקה הזאת והיא תבוא לבכות לי-" "אמא, די." היא כורכת את ידיה סביבי ושנינו צוחקים. אחרי שכולם רוקדים קצת, אבא שלי קורא לי והוא עומד עם מר קולינס, חמי. שניהם מברכים אותי שוב ואני נאלץ שוב להעמיד פנים שאכפת לי. הם ממשיכים לדבר על כמה ונסה נראית קורנת על רחבת הריקודים ואני נאלץ להעמיד פנים שאכפת לי בזמן שאני צופה בה. היא הייתה שחקנית כל כך טובה. באותו זמן, אני גונב מבטים לעבר כרמלה, שרוקדת עם גבר זר ואני שונא את זה שאני לא יכול לעצור אותם. אבא שלי תופס את תשומת לבי כשהוא מציין שהוא עדיין מופתע שונסה וכרמלה חברות. לפני שהוא מתחיל להעליב את כרמלה, אני מתנצל וקם כדי לשוחח עם אחי. אני לא מתכוון לסבול את השטויות האלה. ~ סוף סוף הגענו ליעד ירח הדבש שלנו. שכרתי אי שלם בבעלות חבר. יפה פה ואני לא יכול לחכות לראות את כרמלה. סידרתי לה להגיע לכאן מוקדם יותר כדי שתהיה פה לפניי. הנהג סוחב קופסה לקומה העליונה בשביל ונסה, ולמרות שאני מעמיד פנים שאינני יודע מה יש בפנים, אני יודע גם יודע. שמעתי אותה מדברת קודם עם חברתה הטובה, שנתנה לה את זה במתנה. זאת קופסה מלאה בלנז'רי. אולי היא שיחקה אותה קשוחה על רחבת הריקודים כשאמרה שהיא לא רוצה שאיגע בה, אבל הקופסה הזאת אומרת אחרת. כבר דמיינתי איך אני הולך לדחות אותה הלילה, והמחשבה על כך ממלאת אותי בציפייה דרוכה. כל הזמן שהיא הולכת לפניי, היא אפילו לא מביטה לאחור. היא מרוכזת בדיבור עם המשרתת כדי שזו תדריך אותה לחדר שבו תוכל לישון. היא מדגישה את עניין השינה ואני מגחך לעצמי. איזו צבועה. היא פשוט מתה שאגע בה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא בתולה, מה שעדיין מפתיע אותי כי היא יכולה להשיג כל גבר שתרצה שיזיין אותה, רק לא אותי. אחרי שאנחנו עולים במדרגות, המשרתת שהקציתי לטפל בכרמלה מובילה אותי לחדר השינה שבו היא נמצאת, והחלק הכי טוב הוא שונסה פונה לכיוון המסדרון השני. כשאני מגיע לדלת חדר השינה שלי, המשרתת מתנצלת ועוזבת, ואני מלקק את שפתיי במחשבה על מי שמחכה לי בפנים. ברגע שאני נכנס פנימה וסוגר את הדלת, כרמלה על המיטה, חלוק המשי שלה מסתיר את מה שמתחתיו. "סוף סוף אני יכולה לקבל אותך רק לעצמי," היא אומרת, יורדת מהמיטה ומשילה את החלוק לרצפה. הלנז'רי שלה נראה עליה סקסי ומגרה אותי. ברגע שאני קרוב מספיק, אני מושך אותה אליי בחוזקה לנשיקה, כזאת שאני נהנה ממנה במלואה, בניגוד למה שקרה עם ונסה. כשהיא עולה בדעתי, אני נזכר בקופסת הלנז'רי שלה ובעובדה שהיא תחכה לי לבושה באחד מהם. המחשבה על דחייתה מרגשת אותי כל כך שאני חייב ללכת לשם ולבדוק מה שלומה. זאת תהיה ההזדמנות שלי להחזיר לה. "מותק, רק רגע." אני מתרחק משפתיה של כרמלה, האודם שלה כבר מרוח לגמרי. "מה קרה?" היא מעבירה את ידה לאט על חזי ומגיעה לכפתור העליון. "אני אחזור מיד. אני רק צריך להעמיד את ונסה במקומה ולהזכיר לה שהיא לא מקבלת אותי הלילה, ולעולם לא." "אני אוהבת איך שזה נשמע. אבל כדאי שתמהר כי אני כבר רטובה בשבילך." אני נושך את שפתיי בהתרגשות ולא יכול לחכות לחזור, אז אני יוצא מיד לחדרה של ונסה תוך כדי שאני מנגב את האודם. אחרי שאני נוקש על דלתה של ונסה, לוקח לה קצת זמן לפתוח. היא בטח מתקנת את האיפור בשבילי. כשהיא סוף סוף פותחת את הדלת, אני נותר המום כשאני קולט את המראה שלה מכף רגל ועד ראש.