הבטתי בשעון על קיר חדר השינה שלי. אני חושבת שדחיתי את הבלתי נמנע כל עוד יכולתי פיזית. אני צריכה ללכת לבית הלהקה כדי לאחל לאלפא העתידי של הלהקה שלנו יום הולדת שמח. מטרד חיי. החבר הכי טוב של אחי. יום אחד יהיה אלפא מיילס. היום הוא ימלאו לו 17, ויפגוש את זאב האלפא שלו. אם להיות כנה, הוא היה מספיק אגואיסטי, חשב שהעולם סובב סביבו, בלי שהוא יוסיף לזה על ידי כך שהוא סוף סוף יקבל את הזאב שלו. גם לא סתם איש זאב מן המניין. הו לא, מיילס דבנפורט נועד להיות אלפא, אז יהיה לו זאב אלפא חזק ועוצמתי, שרק יוסיף ליהירות ולכוח שלו. הדבר המטורף הוא, שמיילס פעם היה אחד החברים הכי קרובים שלי גם כן. בילדותי המוקדמת... חברים, הדבר הזה מגיע כשבא שלך הוא הבטא של האלפא. הילדים מבלים הרבה זמן ביחד, ונהיים חברים. אחי הגדול, ג'ורדן, הפך להיות איש הכנף של מיילס. החבר והבעל ברית הכי קרוב שלו, שבתור הבטא שלו כשיגיע הזמן, זה רק נכון. אבל ככל שחלפו השנים, הידידות בין מיילס לביני השתנתה. הידידות דעכה כשהוא גדל להיות כוכב ספורט פופולרי יותר בבית הספר שלנו. בסופו של יום, הוא תמיד היה אמור להיות פופולרי, הוא היה האלפא העתידי אחרי הכל, אבל בתור אחד מכוכבי הספורט המובילים גם כן, הוא היה נערץ. כמו גם אחי. כל הבנות בבית הספר נהרו סביבם כאילו היו כוכבי פופ או משהו, וזה היה מוזר. לא הייתי בשבילו יותר ממקור בידור לו ולחבריו לספורט. חנונית. לא אחת ממלכות היופי שהלכו אחריו. פשוט מישהי לצחוק עליה. עברתי מליהנות מזמן עם האלפא העתידי שלי, לשנוא אותו, בפרק זמן של שנת לימודים. הוא חשב שהוא מתנת האלים, ואם להיות כנה, אם הוא היה, הוא מתנה שהייתי מחזירה... "ביילי!" שמעתי את אמא שלי קוראת מלמטה, אומרת לי שאני בהחלט מגרדת את הזמן. אני יודעת שג'ורדן כבר יצא לבית הלהקה לפני זמן מה עם אבא שלי כדי לפגוש את חברו ואת האלפא שלנו. "אני יודעת." צעקתי בחזרה, מסתכלת על הספרים על השולחן שלי, נואשת להמשיך עם המשימה שעבדתי עליה. הייתי מעדיפה בהרבה להמשיך לעבוד על המשימה ולהשיג את הניקוד הנוסף הזמין, לעבוד לקראת ללכת למכללה שאני רוצה ללכת אליה במקום ללכת למסיבה עבור הבריון הבעל גאווה, שאני צריכה להתייחס אליו כמעט כמשפחה, בהתחשב בעובדה שהוא הבן של החבר הכי טוב של אבא שלי. קמתי מהכיסא שלי, והלכתי למראה שלי, מסדרת את שמלת הסקייטר השחורה שלי שבחרתי ללבוש היום. משהו פשוט וקל, קל להשתלב ברקע, אבל שמלה בכל זאת אם מישהו ישאל למה לא התאמצתי. יחד עם סנדלי הפלטפורמה השחורות שלי, נראיתי ייצוגית, לא שמישהו יסתכל עליי. היום, כל העיניים יהיו נשואות לילד יום ההולדת, כמו תמיד. הוא ידאג לזה. סובבתי לאחור את השיער החום המתולתל שלי, לפני שיצאתי מהדלת, כבר חוששת מהשעות שמצפות לי... אמא שלי הכניסה את המכונית לחניות מחוץ לבית הלהקה, בזמן שאחותי הקטנה מורגן ליטפה את התלתלים סביב ראשי, פשוט מנסה להרגיז אותי. היא ידעה שהייתי מעדיפה להיות בכל מקום אחר מלבד כאן עכשיו, ואהבה כל רגע אחרון מזה. "אוו, את רוצה ללכת הביתה ביילי-בו?" היא הקניטה. "תפסיקו אתן שתיכן, בואו, אבא שלכן מחכה בפנים. בואו נלך למצוא את ילד יום ההולדת." אמא אומרת, נשמעת עליזה, לגמרי לא מודעת לעובדה כמה נוראית המסיבה הזאת עלולה להיות. גם היא סגדה למיילס. אחרי שראתה אותו גדל לצד אחי, היא נראתה לחשוב שהשמש זורחת מהחלק האחורי שלו. זה תמיד שיגע אותי. "הוא אפילו לא ישים לב אלינו שם." מלמלתי מתחת לנשימתי כשהלכתי אחריה במעלה המדרגות של בית הלהקה, מנענעת בראשי לאחותי וכמה מוגזמת היא נראתה. היא בהחלט נראתה כאילו היא רוצה להרשים מישהו היום. חלק קטן ממני תהה אם היא קיוותה שהיא עשויה להיות בת הזוג המיועדת של מיילס. אחרי הכל, הוא פוגש את זאב האלפא שלו היום. הוא יהפוך צורה בפעם הראשונה היום, והיום עלול להיות היום שבו הוא יכול לחוש את בת הזוג המיועדת שלו שם מחכה לו! היה כל כך הרבה באזז בבית הספר לגבי זה, כל כך הרבה מהבנות התרגשו מהאפשרות הפוטנציאלית שהן יכולות להיות בת הזוג המיועדת שלו. זו שנבחרה עבורו על ידי אלת הירח. זו שנועדה להיות איתו. כל כך הרבה מהן נואשות שזה יהיה הן. בזמן שאני הייתי נואשת לכל דבר מלבד. לא יכולתי לחשוב על דבר גרוע יותר! עם זאת, כשראיתי את כמות המאמץ שאחותי הצעירה עשתה היום, אני מתחילה לחשוב שהיא הייתה אחת מרבות הזאבות שתלו תקוות... הלכנו במסדרונות של בית הלהקה, והוא היה מלא בחברי להקה שונים. היום היה יום של חגיגה בתוך הלהקה, יום ההולדת של האלפא העתידי. ולא סתם יום הולדת, היום שהוא הגיע לבגרות. היום שהוא פגש את זאב האלפא שלו. קירות בית הלהקה היו מעוטרים בקישוטים, מוזיקה התנגנה מרמקולים שונים הפזורים בחדרים המרובים. "אוף, סליחה!" אמרה לי זאבת צוחקת כשכמעט הפילה אותי על רגליי כשנתקלה בי. הייתי מעדיפה להיות בכל מקום אחר מלבד כאן עכשיו. זה היה עמוס מדי ורועש מדי בשבילי. אני פשוט בוהה בגב של הילדה כשהיא מתרחקת ממני, בלי לדאוג בעולם. עקבתי אחרי אמא שלי ואחותי, שכמעט דילגה כשהיא הלכה, לכיוון אזור הטרקלין הראשי. אני יכולה רק להניח שאמא שלי קישרה מוחית לאבא שלי כדי ליידע אותו שהגענו, והוא אמר שהם שם, אחרת נוכל לבלות את כל היום בחיפושים אחריהם! נראה שכמעט כל חבר בלהקה הגיע לחגוג את יום ההולדת של מיילס דבנפורט המזדיין. אזור הטרקלין היה עמוס באנשים, מוזיקה ממש רועשת, ולכולם נראה שנהנים. כולם מלבד אני. תפסתי את מבטו של אחי, נשען על קיר הטרקלין, הכי רחוק מהדלת שנכנסנו דרכה זה עתה. הוא הנהן לכיווני לפני שפשוט הסתובב. 'יכולת להתאמץ, ביילי.' הוא קישר מוחית. 'זה יום הולדת, לא הלוויה, את יודעת?' הרגשתי את ליבי שוקע מדבריו. נהדר, העלבונות מתחילים כבר, מה שאומר שזה רק עניין של זמן עד שמיילס יתחיל גם כן. לשניהם נראה שהם נהנים לעבוד ביחד ככה. מוצאים הנאה רבה בהטרדת אותי. אני רק שנה צעירה משניהם, וקיוויתי נואשות שכינויי הגנאי וההעלבות יפחתו כשהם יתבגרו קצת, אבל אם כבר, הם נראו מחמירים יותר. הכל בגלל שאני לא כמו הבנות שהם מתעניינים בהן, אני בטוחה בזה. אני לא כמו הבנות האחרות. הפכתי את עצמי למטרה קלה, אמא שלי אמרה לי, הכל בגלל שאני נהנית ללמוד. אוהבת לקרוא וללמוד. אמרה, אני רק מקשה על עצמי. התוכנית הייתה להקל על עצמי על ידי מציאת דרך החוצה... "ג'ורדן אומר שהשמלה שלך נראית כאילו את הולכת להלוויה, ביילי." מורגן הקניטה, מפזרת שוב את התלתלים שלי. השיער החום הארוך שלי נפל בתלתלים עבים וסוררים על גבי. הם שיגעו אותי לפעמים. במיוחד כשאחי ואחותי מחליטים להתעסק איתם. "נו טוב, לבשתי שמלה, כמו שביקשת." נזפתי, מתרחקת מהן, מרגישה כועסת כבר, כל כך מפתה פשוט להסתובב וללכת הביתה, רק כדי להימשך לאחור על ידי אמא שלי. "אנחנו הולכות לאחל למיילס יום הולדת שמח. את תשארי לזמן מה לפחות. אני לא צריכה להסביר לדודים שלך שוב למה יצאת מאירוע חברתי, ביילי." אמא הזהירה אותי, הטון שלה נשמע ממורמר, אני נשבעת שהיא הייתה צריכה לקרוא את המחשבות שלי על עזיבת המסיבה כבר. אני בטוחה שהיא שנאה שיש לה אותי כבת, כנראה מאחלת לעצמה אחת שהיא יותר חברותית, ואחת שנהנית להיות חלק מהכל, במקום אחת שהייתה מעדיפה את הראש שלה בספר. "אווו, יום הולדת שמח, מיילס!" שמעתי את אחותי צווחת מצדי. אני נשבעת שהיא דיברה במגרש כל כך גבוה שרק כלבים יכלו לשמוע. האלים יודעים למה היא כל כך נרגשת. זה רק יום ההולדת שלו. הוא כנראה אפילו לא שם לב, הוא אף פעם לא עושה בדרך כלל... כשהרמתי את מבטי, עיניו הכחולות היו נעולות עליי, הרמתי את מבטי כדי לפגוש את שלו, ויכולתי לראות את עיניו משתנות לכחול כהה יותר... האם זה הזאב שלו? אני רואה חיוך זדוני על פניו כשהוא פתאום סער מהחדר. על מה לעזאזל זה היה? 'צאי החוצה.' מיילס פתאום מקשר אותי מוחית, ואני חייבת לומר שהוא נשמע רחוק מלהיות מרוצה. זה, בשילוב עם הבעת הכעס על פניו, אמר לי שמשהו לא בסדר. האם הוא היה מעדיף שלא הייתי מגיעה? נו טוב, הוא לא היה היחיד... 'מה?' שאלתי, מבולבלת לגמרי. האם הוא כועס על איך שהתלבשתי גם כן? ג'יז, זו רק שמלה. האם זה באמת משנה? הייתי הולכת הביתה אם זה היה. 'בחוץ עכשיו.' הוא דרש פעם נוספת, נשמע אפילו מגורה יותר הפעם, וגרם לי להבין שלא הייתה לי ברירה אלא למלא אחר פקודותיו, אז התגנבתי מהמסיבה המתמשכת חזרה לדלתות בית הלהקה. רק כדי למצוא את מיילס צועד לאורך תחתית המדרגות, נראה תערובת של מבולבל וכועס. אז למה הוא היה צריך אותי כאן? מישהו להוציא עליו את הכעס שלו? לא הייתי מוכנה להיות זאת, הייתי בטוחה בכך... בדיוק כשעמדתי להתרחק, הוא הרים את מבטו. "לקח לך מספיק זמן מזדיין." הוא נזף. קמטתי את מצחי, לא בטוחה מה כל זה, אבל זה לא היה הגיוני לי כשירדתי לעברו מלמעלה המדרגות של בית הלהקה. עיניו הכחולות השתנו לכחול כהה שוב, כמו שהיה בפנים, והפתיעו אותי. הזאב שלו בבירור שוהה... "מה לא בסדר, מיילס? אתה רוצה שאני אקרא לג'ורדן?" שאלתי. "לא, אני לא! אני לא רוצה שאף אחד יידע את זה." הוא נוהם, נהימה חומקת משפתיו, אם כי האם זה כוון אליי או שהזאב שלו כעס עליו, אני לא יודעת... "אני לא חושבת שאני מבינה..." התחלתי. "את תביני בקרוב." הוא לועג, ואני פשוט מסתכלת עליו בבלבול. שום דבר שהוא אומר לא הגיוני לי. עד שהוא ממשיך. "רק היום הבנתי. המחשבה גורמת לי לחלות. למה אלת הירח שלנו תשחק טריק כזה עליי, אני לא יודעת. אני אלפא. אלפא מזדיין. אני ראוי לבת זוג חזקה. בת זוג יפה להתגאות בה. לא איזו פרח קיר עלוב ופתטי." גופי רועד מדבריו. לא. עדיין לא השגתי את הזאב שלי. עדיין לא ידעתי את זה. למה... למה דווקא הוא מכל האנשים? "אני בת הזוג המיועדת שלך?" אני שואלת בקול רועד. "אתה בטוח?" "את מזדיינת מטילה ספק בי?" הוא צועק. "ואת לא תהיי. ברגע שיהיה לך את הזאב שלך, אני אחליט מתי הזמן הנכון לדחות אותך." ליבי מתפתל ומתעוות מהמחשבה. דחייה הייתה אמורה להיות הדבר הכי כואב שאפשר. למה הוא ירצה לדחות את בת הזוג שנבחרה עבורו על ידי אלת הירח שלנו? האם אני באמת כל כך דוחה?