מקלחת אחרי כמה כוסות קפה, והרגשתי קצת יותר אנושי, או אנושי כמו שזאב יכול להרגיש אחרי כמעט בלי שינה... "טוב אש, אנחנו צריכים לסדר את החרא הזה." הקול של קאלב נשמע יותר ממלחיץ, מה שאומר שהיום שלי הולך להיות פחות מכיף. "איזה חרא עכשיו?" שאלתי באנחה מרוסקת. אני בטוח שטיפלנו בכל מה שהיה צריך אתמול. "תפסיק להישמע כאילו אתה עובד יותר מדי." קאלב הביט בי במבט מלוכלך. "מסיבת יום ההולדת של אבא שלי בתור התחלה. בנוסף, עדן משגעת אותי בקשר למורה לבית הספר. אנחנו עדיין צריכים להחליף את אלואיז." אני זוכר שהוא הזכיר שהוא צריך לפרסם מחדש מודעה למורה חדש, אבל חשבתי שעדן אולי טיפלה בזה. בהיותה לונה, ואמא, חשבתי שהיא אולי תרצה להיות מעורבת במשימות מסוג זה. כנראה שטעיתי. לגבי המסיבה של אבא שלו, אני חושב שהוא היה יותר ממסוגל לסדר את זה בעצמו, או שאמא שלו הייתה. ברצינות, האם זו העבודה שלי לעשות הכל כאן?! "ואתה עושה מה בדיוק?" אני שואל, מרגיש יותר ממורתח. "חובות אלפא." קאלב אומר בחיוך יהיר. חובות אלפא, בידיעה אותו, יהיו לשבת בשולחן המזוין שלו עם הרגליים למעלה וליהנות מקפה. עצלן ארור. מעביר לי את כל העבודה שלו, אני בטוח שזה כל מה שהוא עושה. "ובכן, אני בטוח שאבא שלך יעדיף שתשתתף בארגון המסיבה שלו, או אפילו אשתו?" "זה ישמור אותך עסוק." קאלב אמר לי בחיוך, וידעתי אז את הסיבה שהוא נותן לי את האחריות על העבודה. הוא ניסה למצוא דרכים להעסיק את המחשבות שלי. משהו שהוא עשה מאז שאיסלה נפטרה. משהו שלא הייתי צריך שיעשו בשבילי, אך משהו שהוא והבת זוג שלו נראו כמוצאים צורך בלתי פוסק לעשות. באמת רציתי שהם יפסיקו... האובדן של בת זוג הוא כאב שאין כמוהו, אבל לא הייתי צריך שינהגו בי כאילו אני שבור. לא מסוגל לתפקד יותר. "אני לא צריך להישאר עסוק קאלב." נזפתי, קמתי כדי ללכת מהמשרד, צריך להתרחק מהחבר שלי לפני שאמרתי משהו שאצטער עליו. "אש, בחייאת, בבקשה, אני מנסה לעזור." החבר הכי טוב שלי קורא לי. "קאל, בחייאת, אם זה על איסלה, היא נפטרה לפני כמעט שבע שנים השנה. אני לא צריך להישאר עסוק. אני עושה את זה בעצמי. אני בטא, זה משאיר אותי עסוק בפני עצמו. אם הייתי צריך עזרה הייתי מבקש אותה, בסדר?" ראיתי את הדאגה על פניו, וזה רק הרגיז אותי. אותו ביטוי מודאג שאני רואה על הפנים של החברים האחרים שלי, או ההורים שלי... הנשים המבוגרות בשבט... כולם מודאגים לשלומי כי איבדתי את הבת זוג שלי. מודאגים שאני מתפרק. מודאגים מהלב שלי... מהנשמה שלי. נמאס לי מחמלה. לא הייתי צריך את זה. זה לא החזיר את הבת זוג שלי. זה לא גרם לי להרגיש טוב יותר. אם כבר, זה גרם לי להרגיש גרוע יותר... "אש, אתה לא בסדר. אנחנו יכולים לראות את זה. אתה מסוגר, אתה כועס. מצוברח. מבודד. גבולי לדיכאון..." קאלב מסתכל עלי בדאגה. "זאת חוות הדעת הרפואית המומחית שלך, נכון? לא ידעתי שלמדת להיות רופא בנוסף להיותך אלפא של השבט, בטח פספסתי את זה!" אמרתי בסרקזם, עם ניעור ראש לחבר שלי, באמת לא רוצה להתמודד עם כל זה עכשיו. "תראה, אם אתה באמת רוצה שאעזור בסידור יום ההולדת של אבא שלך, אתה יודע שאני אעזור, הוא הדוד שלי, אחרי הכל. לגבי המורה, אני יכול להוציא עוד מודעת דרושים, אבל לא קיבלנו תגובה בפעם האחרונה. אז אני חושב שאנחנו הולכים להיאבק עם זה, אלא אם כן אתה רוצה לחפש מחוץ לאזור." "אולי נצטרך לשקול את זה אם אין מורים זמינים בתוך השבטים המקומיים." קאלב מסכים, ואני יודע שזה יהיה משהו שנצטרך לשקול מכיוון שהצורך במורה הפך דחוף. "אני אסדר את המודעה שוב, אבל אני אשקול גם אחת רחוקה יותר." אמרתי לו, שונא את הרעיון של זרים בתוך השבט שלנו, אבל אנחנו רוצים מורה טוב לבית הספר שלנו. זה תמיד היה המקרה, ולמרבה הצער הפעם אין אף אחד בתוך השבט שלנו שהחליט להתאמן. "בסדר. ואני מצטער, אשר. אני פשוט דואג לך." קאלב בא ומניח את ידו על כתפי, אז אני נותן לו הנהון ידידותי. אני מניח שהוא מתכוון לטוב, גם אם הוא מרגיז אותי לעזאזל. אני לא יכול לעזור לחושך שענן את חיי מאז שאיבדתי את הבת זוג שלי. ואני לא יכול לגרום לזה להיעלם. ניסיתי, פעמים רבות. זה נראה שזה כאן כדי להישאר. הדבר היחיד שמחזיק אותי הוא העבודה שלי. השבט שלי. הם סומכים עלי. וזה נתן לי מטרה. סיבה לקום בכל יום. אבל, המחשבות האפלות שמציקות למוחי ולמוחו של הזאב שלי, ציון, היו כמעט כמו קללה על הישות שלי. הם החזיקו אותי למטה. כמעט חנקו אותי. במיוחד כשהייתי לבד. עם זאת, העדפתי להיות לבד. הכאב שהרגשתי היה כמעט ממכר. לא הייתה דרך אחרת לתאר את זה. אני חושב שכמעט נהניתי מהכאב שהרגשתי. נהניתי מהחושך שריחף מעלי עכשיו. זה מי שהפכתי להיות. אשר שהייתי נעלם. הוא נעלם ברגע שחייה של איסלה נתלשו ממנה. ברגע שהיא נתלשה ממני. הצעיר, חסר הדאגות, שמח, ליצן שתמיד צוחק ומצחקק עם חברי השבט נעלם מזמן. הוחלף בבחור מסוגר, מבודד, בודד שהרגיש מדוכדך רוב הזמן. נמנע ממגע עם חברי השבט בכל פעם שיכול, ועכשיו יש לו מוניטין של מצוברח ונושך... נעלם הבטא המאושר והנאה, והשאיר יותר מפלצת מצוברחת ומזוינת שאף אחד לא רצה להיות בסביבה...