הקשבה לצחקוק של ביילי בזמן שעמדה במטבח של הסוויטה שלי, גרמה ללבי לפעום חזק יותר ממה שאני חושב שהוא פעם פעם, אבל השתדלתי להתעלם מכך. היא הביטה בי, דרך ריסיה הכהים והארוכים. "וואו, הגיבור שלי." היא אמרה בחיוך סרקסטי, ולמרות עצמי, חייכתי אליה בחזרה. יש בה משהו שגורם לי לחייך. משהו בדרך שבה היא מתבדחת איתי. האופי חסר הדאגות שלה. ההומור שלה והדרך שבה היא מציקה לי בלי לחשוב... "את רוצה להיזהר עם הסרקזם