נעצתי את רגליי מבעד לדלתות בית הלהקה. הארלי לא יצאה לי מהראש מאז שעזבתי את בית החולים, אבל ידעתי שאני חייבת למקד את דעתי, מוכנה לדבר עם אבא שלי. צעדתי במסדרונות הריקים, בטני כבר התהפכה מהשיחה שידעתי שמצפה לי. פניתי במסדרון שמאלה, שמוביל למשרדים. באופן מוזר, למרות השעה ביום, יש מעט מאוד אנשים בתוך בית הלהקה. בדיוק כשאני צועדת במסדרון, הטלפון שלי מצלצל, ובמהירות אני מוציאה אותו מהכיס. "הלו?" עניתי ב