שנה אחרי עוד מסיבת יום הולדת ליורש העצר אלפא האהוב שלנו. הא. לא יורש העצר אלפא האהוב שלי. שנאתי את המניאק. הוא שבר לי את הלב בלי לחשוב פעמיים. מה עשיתי כדי להגיע לזה? אף פעם לא קיבלתי ממנו הסבר נאות. מלבד העלבונות התכופים, למה שהוא ירצה להיות עם מישהי כמוני? האם נראיתי לו חומר ללונה? לא היה לי מושג. איך לעזאזל נראה חומר ללונה בעיניו? איזו בלונדינית טיפשה, בלי ספק. הן היו הזאבות שהוא נטה לבלות איתן בזמנו בתוך הלהקה שלנו. אלה שהעריצו את האדמה עליה דרך. כאלה שהיו עושות כל מה שהוא ביקש מהן. כאלה שאני בספק רב אם קראו הרבה יותר מהעבודה שנתנו להן בבית הספר. "ביילי!" אמא שלי צעקה עלי מגרם המדרגות של בית המשפחה שלנו. "את יכולה למהר?!" "אני באמת צריכה לבוא למסיבה?" עניתי. "אני אומרת לך, מיילס לא יוטרד אם אני לא אהיה שם!" "אבל הדוד והדודה שלך כן. ואני לא אסביר להם שוב למה את נעדרת." אמא שלי ממשיכה לצעוק. "את לא מבינה כמה אירועים החמצת השנה, הכל בגלל שיש לך את הראש בתוך ספר?" "כן ביי-ביי. חנונית כזאת. לא פלא שאין לך חברים." אחותי מורגן צוחקת מחוץ לדלת חדר השינה שלי. "תזדייני." שרקתי. "יש לי חברים." סערתי מהחדר שלי, ומטה במדרגות לעבר המשפחה שלי שמחכה. תכננתי לברך את ילד יום ההולדת, לא שאכפת לו כהוא זה. אני יודעת שהוא יעדיף לא לראות אותי בכלל. ואז אתגנב הביתה. "אוי, את לובשת את זה?" שאלה מורגן. הסתכלתי למטה על המכנסיים השחורים הצמודים שלבשתי ועל גופיית הטריקו הלבנה. נהדר. אני לא יכולה לנצח. שום דבר שאני לובשת לא מאושר על ידי אחותי, כנראה שמונתה למלכת האופנה בלי ידיעתי. נו טוב, אני לבושה ולובשת את זה. אני חושבת שזה נראה טוב עם סנדלי העקב השחורים המגושמים שלי... הזעתי על אחותי ויצאתי מהדלת. "אנחנו הולכים או לא?" נזפתי בכולם, באמת לא מסוגלת לחכות לחודש הבא כשאני עוזבת לאוניברסיטה. להתרחק מהם, ומהלהקה הזאת! המסיבה הייתה בעיצומה כשהגענו, מוזיקה דופקת מהרמקולים כשזוגות התנשקו בכל מקום פנוי, אז העברתי את עיני כשצעדנו במסדרונות של בית הלהקה לטרקלין שבו ללא ספק נמצא את מיילס שולט על אנשיו. בהיותו כל כך חשוב, כמו שהוא היה חלקי בלראות את עצמו. 'למה את כאן?' הקול של מיילס מילא את הקישור המחשבתי שלי, עוד לפני שנכנסתי במלואי לחדר מאחורי ההורים שלי. נהדר. 'לא הייתה לי ברירה. תאמין לי, אני מעדיפה שלא להיות.' נזפתי בחזרה. התחלתי קצת להתעייף מהדרך שבה הוא התייחס אלי. כן, הוא תכנן לדחות אותי. החליט שאני לא בשבילו, אבל הוא היה יכול להשאיר את זה בזה. לא הייתי צריכה שינהגו בי כאילו אני סוג של מצורעת חברתית בגלל העובדה שהוא החליט שאני לא מתאימה לו. אני לא חושבת שמגיע לי זה. סבלתי מספיק בריונות במהלך לימודי בתיכון, בגלל העובדה שנהניתי מהחינוך שלי. 'אה. סליחה? את רומזת שלא היית הולכת למסיבה של האלפא הבא שלך?' מיילס מתקשר עם קצת גישה רצינית. 'מיילס, הרגע שאלת למה טרחתי לבוא. עכשיו אתה שואל אם לא הייתי באה? תחליט.' טענתי. 'תזכרי מי אני ביילי. את לא מעלי. לעולם לא תהיי. יכולת להיות שווה לי לכל היותר אם הייתי רואה אותך כמתאימה להיות בת הזוג שלי, אבל לא. היית מתחת לכבוד הזה.' הוא לועג. הרגשתי כעס רץ דרכי. 'ואתה חושב שלא הייתי דוחה אותך?' נזפתי, זזה בחזרה לכיוון היציאה, לא רוצה להיות פה יותר. עד שהרגשתי יד תופסת את גב גופיית הטריקו שלי, מושכת אותי אחורה. עיני נעו כלפי מעלה לראות את עיניו הכהות של מיילס. לועגות לי. האלפא הקרוב של הלהקה שלנו. האיש הכי יהיר שאני חושבת שפגשתי אי פעם. אחד, למרבה המזל, לא הייתי צריכה להיות בת זוג איתו יותר מכיוון שהמניאק הטיפש בחר לדחות את בת הזוג הגורלית שלו עוד לפני שנתן לה הזדמנות. "הולכת לאנשהו ביילי?" הוא שאל, קולו מלא טינה. "ובכן, אני מאמינה ששאלת אותי למה אני כאן, אז הנחתי שאתה רוצה שאני אלך." אמרתי לו. מיילס מרכין את ראשו למטה כך שהוא בגובה שלי, הוא שואף עמוק, כאילו הוא עדיין נהנה מהריח שלי. הוא עשה זאת פעמים רבות לאחרונה, מה שנראה לי די מוזר. אבל, אני מתעלמת ממנו כשהוא מטה את ראשו כדי להסתכל עלי, "הממ, אני חושב שלאמא ואבא שלי אולי יהיה מה לומר אם תלכי. ביילי הקטנה והחכמה שלהם. חלילה." הוא מצמיד את מצחו למצחי. "פשוט תתרחקי ממני, ואל תקלקלי לי את הכיף." אני מנענעת את ראשי בחוסר אמון בו, כשהוא מתרחק. האם הוא אפילו חשב לרגע שאני אתקרב אליו אם אוכל להימנע מזה? אני מעדיפה להיות בכל מקום אחר מלבד לידו! "ביילי, למה את מטרידה את חבר שלי?" שמעתי את אחי, ג'ורדן דורש, כשהוא ניגש לפתע, וגרם לאנשים רבים להסתובב ולהסתכל עלי. נפלא. אין כמו להתחיל רכילות להקה נכון. אני בטוחה שמיילס יעריך את זה! "לא הטרדתי אותו, הוא בא לדבר איתי. שאל למה באתי." אמרתי לו, ואחי צחק. הוא טיפש כמו מיילס. כל החברים שלי שיש להם אחים גדולים שונאים כמה שהם מגוננים. אני? לא, אחי הגדול הוא זה שמוביל את כל הבריונות ומתנהג אלי כמו חרא מוחלט. הוא מוצא מבוכה רבה בעובדה שאחותו הצעירה רחוקה מלהיות אחת מהקבוצה הפופולרית, והיא, במילותיו, "מכורה מדי לספרים שלה". אני חושבת, בכנות, שכל המשפחה שלי מצאה אותי, בדרך זו או אחרת, מבוכה עצומה. "ובכן, יש לו נקודה. לא כאילו שתצטרפי לחגיגות. כנראה שתשבי בפינה שקטה איפשהו ותקראי." הוא מציק. "ובכן, זה בהחלט יותר מספק מבחינה אינטלקטואלית מכל אחד מכם." חייכתי אליו כשהתרחקתי מאחי שעמד נראה מבולבל. אני בטוחה שלא היה לו מושג למה התכוונתי. הדבר המפחיד הוא שהוא יהיה הבטא הבא של הלהקה. שאלוהים יעזור ללהקה שלנו. בינו לבין מיילס היו להם רק תא מוח אחד ביניהם, וזה היה אחד שהם חלקו, אני בטוחה בכך! ואפילו אז, אני חושבת שהוא נטען וידע ומתחיל לאבד כוח וידע בקצב מהיר! הם סיימו את לימודיהם בתיכון רק בגלל שהם שילמו לאנשים לעשות את העבודה שלהם בשבילם. כשברחתי משם, מהטרקלין ההומה לראש גרם המדרגות, שם קיוויתי להסתתר כמה שיותר זמן, שמעתי צעדים מאחורי. הסתובבתי במהירות, בתקווה שזה פשוט מישהו בדרכו לחדר השינה שלו או אפילו לאחד מחדרי האמבטיה הנוספים בקומה הזו. אבל, לצערי, המזל לא היה לצידי הלילה. לא. מיילס עקב אחרי. גבות מורמות ונראה די עצבני. "היי. אני רוצה לדבר איתך." הוא דרש. "ביקשת ממני להתרחק לפני רגע, לא?" שאלתי אותו. "לא חושב כך, אני חושב שזה היה יותר עניין של למה את כאן." אומר מיילס בחיוך. יושב על המדרגה העליונה איתי. "מיילס, יש לך את כל הלהקה כאן ליום ההולדת שלך, אני בטוחה שכל מה שאתה צריך לדבר איתי עליו יכול לחכות." משכתי בכתפי, משתוקקת נואשות לשקט, שלמרות הקצב הדופק של המוזיקה המתנגנת, יהיה קשה. "לא. למה לא אמרת לי שאת עוזבת?" הוא שואל, כאילו הוא זועם על העובדה שלא הודעתי לו. למה שאודיע לו? "אנחנו לא חברים, מיילס. אתה גם לא האלפא שלי עדיין. זה סודר עם ההורים שלי, אני ואבא שלך, כאלפא." הסברתי לו, לא בטוחה למה זה בכלל יטריד אותו. אם כבר, הייתי חושבת שהוא ישמח להיפטר ממני. "את עוזבת בכל זאת." הוא ממלמל. "זה בדרך כלל מה שקורה כשאתה הולך למכללה או לאוניברסיטה. כן." אמרתי בעוד משיכת כתפיים. "לא היה אחד קרוב יותר לבית?" הוא שורק. "כי נראה לי שבחרת את זה הכי רחוק." "מה זה משנה לך? אתה שונא אותי. אני לא אהיה כאן, אתה מקבל את המשאלתך להיפטר ממני." נזפתי, באמת נמאס לי שהוא מנסה להכתיב לי מה אני צריכה ולא צריכה לעשות. עבדתי קשה בבית הספר, כדי שאוכל לעשות את זה. ההורים שלי דיברו עם הדודה והדוד שלי, הלונה והאלפא של הלהקה שלנו כדי לאפשר לי אישור מיוחד ללכת לאוניברסיטה מחוץ למדינה כדי ללמוד, ואמרו שזה מה שחלמתי עליו. לא היה לי מה לעצור אותי. ו, עם העובדה שמיילס לא רצה אותי כבת זוג שלו, או כלונה שלו, באמת שלא. לא שאף אחד מהם ידע על זה. זה היה הסוד שלנו. אפילו למרות המשיכה אליו כבת הזוג שלי מאז שהזאב שלי הגיע, עדיין מצאתי אותו דוחה באמת. הוא בחל בי. עם זאת, הכאבים כשהוא ישן עם הזאבות הרבות שביקרו במיטתו, הקלו עוד יותר לשנוא את האיש שהוא הפך להיות. עדיין לא היה לי מושג מה עשיתי כדי להגיע ליחס הזה מהאיש הזה, מלבד לא להיות אחת מהקבוצה הפופולרית. אבל, ידעתי שמגיע לי יותר ממנו. מיילס הסתכל עלי, לרגע מבט מהורהר חלף על פניו, כמעט אכפתי, לפני שקשיחות החליפה אותו. "זה נכון. לא צריך יותר לראות את הכישלון המאכזב שאלה הירח עשתה על ידי זיווגי אליך. לפחות לא לכמה שנים. מי יודע, אולי תפגשי מישהו שם. אני מציע לך לעשות זאת. ככה לא תצטרכי לחזור, כי אני, כאלפא, אחפש את הלונה שלי." "מיילס, בכנות לא אכפת לי אם תמצא מישהו אחר." אמרתי לו, קמה ללכת הביתה, לא רוצה לבלות עוד רגע באותו מקום איתו. כשעמדתי להתרחק, הוא תפס את ידי, משך אותי אליו, כך ששוב ישבתי בגובה שלו על המדרגה העליונה של גרם המדרגות בקומה הראשונה של בית הלהקה שלנו. "תמיד כל כך צדקנית, נכון ביילי? את אומרת שלא אכפת לך? נראה. ובכן, זה יהיה בתנאים שלי. אני, מיילס דבנפורט, דוחה אותך, ביילי ווסט, כבת הזוג הגורלית שלי..." הוא התחיל, וראשי החל להסתחרר כשמילותיו שקעו. ההבנה והכאב המייסר של מה שקורה הופכים ליותר מדי בשבילי...