אני צועד במסדרון של בית הלהקה לילה נוסף. לילות ללא שינה הופכים לדבר הכי שגרתי עבורי עכשיו. כמעט מייגעים... או שהם היו, אם הייתי יכול באמת לישון לעזאזל! סיוטים שפוקדים את חלומותיי הם הדבר שמונע ממני שינה... גורמים לי לפחד משינה... חזיונות של אותו לילה... חוזרים שוב ושוב... הנוכלים פולשים לאדמות הלהקה שלנו... אנחנו מאבדים שליטה... והם פוגעים באיסלה היקרה שלי. איסלה היפה שלי. הגורל בקושי הפגיש אותנו לפני שחטף אותנו... החיים יכולים להיות אכזריים... והם גורמים לי לחיות מחדש את אותו לילה, שוב ושוב דרך חלומותיי... הכאב כשהחיים שלה דעכו... חוסר היכולת להציל אותה... הכאב בעיניים שלה... הפחד... זה גורם לי לשנוא את החיים... לשנוא את הגורל. ועכשיו, עכשיו זה גורם לי לפחד משינה. וזה מה שגורם לי לפסוע במסדרונות הארורים האלה מדי לילה... "בסדר בטא!" מארק, אחד הלוחמים הצעירים שלנו, בירך אותי בהתלהבות, ואמר לי שכנראה בילה עם חברים. במיוחד כשחזר לחדרו בשעה מוקדמת זו של הבוקר. "היי מארק." חייכתי, הרמתי את גבותיי בשאלה לעברו כשהוא מעד לעבר המדרגות. הוא בקושי הצליח ללכת בקו ישר. "אני לא שתיתי, честно босс." הוא ממלמל בצחקוק. החבר'ה האלה גורמים לי לחייך. איך הם לא יכולים? בקושי עברו את גיל ההשתנות, ולוחמים שאך זה סיימו את הכשרתם. הם כנראה החליטו להשתכר עד כדי קהות חושים. מה שבהתחשב בעובדה שאנחנו אנשי זאב ולאלכוהול אין כמעט השפעה עלינו במינונים קטנים, הם בטח שתו כמויות מוגזמות! כנראה ממציאים אתגרי שתייה חדשים ושונים כדי לראות מי יכול לשתות הכי הרבה, זה מה שהם כל כך הרבה פעמים עשו. אבל, אני לא יכול להגיד שלא עשיתי את אותו הדבר כשנשתניתי לראשונה ובלילות צעירים רבים עם חברים. זה היה חלק מההתבגרות עבור רבים, לא? במיוחד עבור הלוחמים שלנו, ידעתי את זה, לאחר שעזרתי ללוחמים שיכורים רבים לחזור הביתה בעבר. ואני בטוח שהיה להם לילה טוב וזיכרונות טובים רבים להסתכל עליהם לאחור... אם הם באמת יוכלו לזכור משהו מהם, כמובן! "אף פעם לא אמרתי מילה מארק." נתתי לו קידה כשהוא נפל במעלה המדרגות. המשכתי לצעוד במסדרון רק כדי לשמוע עוד כמה קולות שיכורים מתקרבים, אני מניח שכנראה החברים השיכורים של מארק. ואני, לא במצב הרוח הנכון כדי להתמודד עם מישהו אחר הלילה, התכופפתי לתוך המסדרון הקצר מהמסדרון הראשי של בית הלהקה. מוביל למשרד שלי. יכולתי לשבת כאן עד שהם יעברו ואז לחזור לחדר שלי, ובתקווה, אוכל לנסות להשיג לפחות כמה שעות שינה הלילה, כדי שאוכל להיות לפחות מתפקד חלקית מחר... "מה אתה עושה כאן?!" קול גרם לי לקפוץ מהשינה, גרם לי לזוז, ולהבין עד כמה לא נוח לי. כל הגוף שלי כאב. הנקיעה בצוואר שלי הרגישה כאילו היא הייתה נעולה במלחציים... אם כי, כשזזתי, רק אז הבנתי שנרדמתי בישיבה בשולחן המשרד שלי. נרדמתי כשאני קרוס על שולחן המשרד שלי משעות הבוקר המוקדמות כשנכנסתי לכאן כדי להסתתר מהלוחמים השיכורים... בעיניים ישנוניות הרמתי את עיני למעלה, רק כדי לראות את החבר הכי טוב שלי, ואת אלפא הלהקה, עומד ליד השולחן שלי נראה יותר ממודאג, מביט עלי מלמעלה. "אשר?" הוא שאל. "למה אתה ישן כאן? זה חייב להיות הפעם השלישית או הרביעית תוך שבועות ספורים. ואל תתחיל עם כל הזמן לפני זה." נאנחתי. בדיוק מה שאני צריך, שהוא יהיה לי על הגב. התחקור שוב. האם אני בסדר? האם אני צריך קצת עזרה? תמיכה? זה כנראה מה שקאלב עומד להתחיל איתו... כמו תמיד. הוא לא יכול היה לעזור בזה. למרות זאת, לא רציתי להישמע כפוי טובה. הוא היה החבר הכי קרוב שלי אחרי הכל, והוא פשוט דאג. אבל, לפעמים, חלק מהאנשים פשוט צריכים את המרחב שלהם! זה לא כאילו הוא יכול לעזור... הוא לא יכול לעצור את הסבל שלי... זה נמשך יותר מדי זמן עכשיו... "התקשיתי להירדם, אז ירדתי לעבוד. אני מניח שבטח התרסקתי." אמרתי לו. לא בדיוק האמת, אבל זה יספיק... קאלב לא צריך לדעת שהשינה שלי מופרעת כל כך עד שאני מתקשה להירדם כל לילה. שהלילות שלי כל כך מבולגנים שלא ישנתי כמו שצריך מאז שאיסלה עזבה... "הכל בסדר, אשר?" שאל קאלב, ויכולתי לשמוע את הדאגה מטפטפת מקולו, כמו שזה קורה לעתים קרובות לאחרונה. "עדן אמרה שהיא דואגת לך... שאתה פשוט לא נראה כמו עצמך מאז שהתחילו התקפות הנוכלים. היא אמרה שאתה נראה כל כך מרוחק. כל כך מסוגר." נענעתי בראשי בגלגול עיניים מבחיל. אז הם דנו בי? הם חושבים שזה מקובל? כן, עדן עשויה להיות בת הזוג שלו, והלונה של הלהקה, כמו גם חברה שלי, אבל אני לא צריך להיות איזה מקרה של סימפטיה שצריך לשבת ולדון בו ביניהם על ארוחת הערב שלהם! אני בסדר! אני בטא הלהקה לעזאזל. מיקדתי את מבטי על חברי, מבט כהה שאני מקווה שאומר כל מה שאני צריך. "קאלב, אתה אולי חבר, אבל בבקשה, למען השם, תזדיין. אני בסדר. עייף, כן. בלחץ, כן. אנחנו מתמודדים עם התקפות נוכלים באופן קבוע עד לאחרונה. אנחנו צריכים לעבוד על שיפור הלהקה, וזה מה שאנחנו עובדים על לעשות. זה לא בא בקלות. זה לוקח זמן. זה לוקח אנרגיה ומאמץ. אז כן, אני בלחץ ועייף. זה לא התפקיד המזדיין שלי?" אני נובח, בידיעה שאני כבר חורג מהגבול לדבר עם האלפא שלי בצורה הזו. הוא ידע שאיבדתי את בת הזוג שלי בגלל ההתקפות של הנוכלים האלה גם כן, אז היית חושב שהוא היה מגלה לפחות קצת הבנה... אבל רציתי להמשיך ללכת... הייתי צריך להמשיך לתפקד אחרת לא היה לי כלום... קאלב מסתכל לעברי בנענוע ראש. "בסדר. לך להתקלח. אתה נראה כמו מצב מזדיין. יש לנו פגישה בעוד חצי שעה."