"ליה..." הוא בולע את רוקו בכבדות, מביט לכל מקום מלבד פניי. אני מזהה את האזהרה החמורה בנימת קולו, אבל אני לא מייחסת לה חשיבות. "מ-מה את עושה?" "מה זה נראה שאני עושה, הא?" אני מהמהמת, נאנחת קלות כשאני מצליחה להסיר את העניבה שלו, ואז ממצמצת בריסים כשאני מורידה את המשי לאורך החזה שלי, סוף סוף, סוף סוף זוכה למבטו שם. אני מרגישה את החום שיוצא ממנו, שריר קופץ בלחי שלו כשאני מקשית את גבי מעט. "אני סתם נהנית, אבא'לה," אני לוחשת בפיתוי, מפילה את העניבה ומשטחת את כף ידי, מעלה אותה לאורך החליפה המבושמת והמגוהצת שלו. "אתה עובד כל כך קשה. אתה צריך לשחרר קיטור לפעמים. זה יהיה טוב לבריאות שלך...יגרום לך להיות פחות עצבני." אלוהים, אני לא משקרת. בכלל לא. טריסטן מבלה שישה מתוך שבעת ימי השבוע בעבודה קשה. את היום האחרון, יום ראשון, הוא מבלה עם אריק - וזה רק לכמה שעות. לאחר מכן, הוא נועל את עצמו במשרד הפרטי שלו למשך שארית היום, בעוד שלאריק לא נותרת ברירה אלא להזמין אותי ללינת לילה. אני באמת מודאגת מרמת הלחץ שלו. אני מודאגת שכאשר, בסופו של דבר, הוא יהיה מוכן להירגע וליהנות, זה יהיה מאוחר מדי. זה לא תירוץ בשבילי להתקרב, אני מבטיחה. הוא תמיד היה קבוע בחיי מאז שהוא עבר לגור ממש לידנו. הבן שלו הוא החבר הכי טוב שלי - אני כל כך אסירת תודה על כך, ואני דואגת לשניהם אפילו יותר מאשר לאבא שלי. אני רואה אותם כמשפחה האחת והאמיתית שלי. "אני לא עצבני, ליה. ואני בסדר. אני באמת בסדר," הוא נושף, הלסת שלו עדיין קפוצה. "את לא צריכה לעמוד כל כך קרוב אליי..." מבטו נופל על ידי על חזהו. "והידיים שלך...הן לא צריכות - " הוא מפסיק באמצע עם אנחה כשאני פותחת את הכפתור הראשון, מראה החזה החשוף והשרירי שלו גורם לחום להצטבר בין רגליי. "אופס," אני אומרת, ממצמצת בתמימות. "אני בטוחה שאתה מרגיש הקלה. איך אתה נושם בחולצה הזאת? היא כל כך צמודה. הדוקה מדי. מושלמת מדי, למרות שאני בטוחה שתיראה פי שניים יותר לוהט אם תלבש טי-שירט במקום." "את צריכה להפסיק את זה מיד. למה את תמיד לובשת בגדים חושפניים? אין לך חצאית שמכסה את התחת הקטן והמגרה שלך? את עדיין ילדה, ליה." השאלה יוצאת בחיפזון. הוא מסתובב, עוצם את עיניו ומנענע בראשו. "את יודעת מה? תשכחי מכל מה שאמרתי עכשיו. לא הייתי צריך לשאול אותך את זה. מה שאת בוחרת ללבוש לא מעניין אותי." אני בקושי מצליחה לחשוב ישר. זה...זה יותר ממה שאי פעם ביקשתי. "אלוהים אדירים. אתה...שם לב. אתה שם לב למה שאני לובשת." השמחה שלי בלתי מוסברת, אני מרגישה שאני רוצה לצרוח. "הדרך שבה אתה מתנהג לפעמים - " "לא היינו צריכים לנהל את השיחה הזאת מלכתחילה. זה כל כך לא ראוי," הוא מכפתר את חולצתו בחזרה ומקפל את זרועותיו הגדולות על חזהו. "עכשיו תחזרי לאריק. כאן, שום דבר לא קרה. מעולם לא דיברנו על זה. הבנת?" בידיעה שלעולם לא תהיה לי הזדמנות טובה כמו זו לפחות זמן רב, אני מתריסה במילותיו, מוציאה את הלשון שלי כשאני קופצת על השיש, גוררת את התחת שלי לאחור, נרגשת מעבר למילים כאשר עיניו של טריסטן עוקבות אחר תנועת השדיים שלי המקפצים, גרונו עולה ויורד, עובד בדפוס מגושם כשאני פותחת את רגליי מעט. רק גירוי. מספיק כדי שהוא יוכל להציץ לפחות בתחתון התחרה הלבן שלי. "אריק בטח שקוע במשחקי הווידאו שלו ולא יצטרך אותי שם כדי להסיח את דעתו. חוץ מזה, אני נהנית הרבה יותר איתך כאן." אני נשענת לאחור על ידיי ומתחילה להזיז את ברך ימין שלי מצד לצד, מסתירה ממנו את התחתונים שלי, מראה אותם, מסתירה. "תירגע, אבא'לה הגדול. תרגיע את העצבים האלה. תהנה איתי." "לא. זה...זה טירוף." שנינו מביטים למטה באותו הזמן, על המפשעה הבולטת שלו, ואז בחזרה אחד על השני. אני מחייכת בניצחון. הוא שקרן נורא. "זה לא...זה לא אומר...לעזאזל..." הוא מעביר כף יד על פניו ודוחף את רגליי יחד בנחישות פושרת, מגעו מפוצץ לי את המעגלים, שולח חשמל דרך גופי. "לא הייתי עם אישה מאז ששרי נפטרה. עברו עשורים, ואת לא יכולה לשפוט אותי. אני מתכוון, זו תגובה נורמלית להיות בקלות..." "נבחן? אני מפתה אותך, נכון?" אני נשענת קדימה, לוקחת את דש חולצתו בידיי, מושכת אותו קרוב יותר למרות הסתייגותו. למרות הדרך שבה הוא בוהה בי במבט חסר אונים וסקסי הזה. למרות הדרך שבה שמי עוזב את גרונו כשאגה נמוכה. אזהרה. אני מניחה את פי מעל ראש שפתיו הקשות, עיניי עצומות. שואפת, נושפת, שואפת. מרגיש כל כך מושלם. "אתה רוצה אותי, נכון? אתה אפילו לא צריך להגיד את זה. אני יכולה להרגיש את זה. להרגיש איך הזין שלך כואב בשבילי. תפסיק לענות את עצמך, אבא'לה הגדול." הוא מנענע בראשו, אבל השפתיים האלה חוזרות אל שלי, לא מנשקות אותי כמו שצריך, אבל מזינות את התקווה שלי בכל זאת. "את החברה הכי טובה של הבן שלי, ליה. פחות מחצי מהגיל שלי. אני רץ עם אבא שלך ברוב הערבים. לעזאזל, אני כמעט כמו אבא בשבילך." מהר מדי, הוא לוחץ על ברכיי, נותן לאצבעותיו להבריש לאורך פנימיותי הרגישות. קצת יותר גבוה לירכיי הגבוהות יותר. עם קללה חסרת נשימה, הוא מסתובב בחוזקה, מוציא מטפחת כיס מחזהו ומנגב איתה את מצחו. "אני לא יודע מה זה. אני לא יודע מה את מנסה לעשות, אבל זה נגמר עכשיו, ילדה קטנה. את הולכת על אנשים בני גילך. לא אכפת לי אם תצאי עם אריק." אני צריכה להיות מוטרדת. אני צריכה להיות מאוכזבת, אבל במקום זאת המילים שלו רק גורמות לי להיות נחושה יותר. גורמות לי להיות עקשנית. הוא הודה. הודה שהוא שם לב אליי. שם לב לגוף שלי. הוא נותן לפיות שלנו לגעת. ליטף את הירכיים שלי. דברים אולי היו מתקדמים יותר, אם הוא רק היה יכול להפסיק לרסן את עצמו. אני כמעט רועדת מאושר מההתפתחות הזאת. אם הייתי יודעת שהוא יהיה כל כך מגיב קודם לכן, יכולתי לדחוף אותו מוקדם יותר. אם הייתי אמיצה כל כך מההתחלה, יכולתי לשבור אותו הרבה יותר מוקדם. הגבר שאני בוערת בשבילו, אוהבת כל כך בלהט, נדלק. הוא נמשך. אבל גם, הוא הקים קיר מדהים של חמישים רגל בינינו. אני יותר משמחה לטפס עליו הפעם. להראות לו שאני יותר מהילדה הקטנה והחרמנית שהוא חושב שאני. להראות לו כמה אני אוהבת אותו. כמה אני מוכנה להיות מסורה.