"הכל בסדר שם, חתלתולה?" שאל דמיאן בשקט. הייתי שקועה במחשבות ולא שמתי לב שהשיחה נסחפה מאחור, והוא שם לב שלא השמעתי את ההערה הסרקסטית הרגילה שלי כלפיהם. "חתלתולה" היה כינוי שהוא קרא לי כשהיינו קטנים, כי כנראה היה לי מזג חם ואישיות שובבה שלא תאמו את הגודל שלי. לא פרצתי בגדילה עד גיל ארבע עשרה, אז הכינוי נשאר. "כן, אני בסדר," נאנחתי. "הכל יהיה בסדר, לא משנה מה יקרה, אני לעולם לא אשכח אותך," הוא העביר לי את זה דרך קשר מחשבתי, לא רצה שכולם יאזינו. הפניתי את ראשי וחייכתי אליו חיוך עצוב. הוא תמיד אמר את זה, אבל ידעתי שכאשר הוא ימצא את בת זוגו, היא תהיה כל מה שהוא יחשוב עליו, והיא לא תרצה שנהיה קרובים כמו שאנחנו. הבנתי, אבל זה לא אומר שזה לא יכאב כמו כלבה. את לא יודעת מי תהיה בת הזוג שלך עד ששניכם תהיו בני שמונה עשרה, אז למרות שדמיאן בן תשע עשרה, לא נדע עד יום שישי הבא. "ייייאאאא, הגענו!" צעקה הולי, והוציאה אותי ואת דמיאן מהשיחה שלנו. מהר מאוד התרגשתי שוב. שש חנויות אחר כך, יצאתי בשמלת משי מהממת, אדומה עמוקה. הייתה לה מחשוף בצורת לב עם חלק עליון דמוי מחוך שחיבק את הירכיים והישבן שלי ונפל כלפי מטה. היה לה חריץ גבוה שהבליט את הירך המחוטבת שלי בצורה מושלמת. שמעתי גניחות, הרמתי את מבטי וכולם בהו עם פיות פעורים. לא הייתי טיפשה; ידעתי כמה טוב אני נראית ואיך לעשות הצהרה. השמלה הזו הייתה כולה הצהרה. דמיאן התאושש ראשון ופלט נהמה נמוכה. כולם מיד סגרו את הפה והפנו את הראשים. "אוי אלוהים, נינה. השמלה הזו נוצרה בשבילך," אמרה הולי לאחר שיצאה סוף סוף בעצמה. היא לבשה שמלת סאטן קצרה בצבע כחול מלכותי באורך הירך. זה נראה כמו שמלת אלה, עם האופן שבו היא עטפה אותה שוב ושוב, נתנה לה קימורים ורגליים לימים, עם עקבי פיפ טואו כסופים. "תודה," חייכתי. "זה נראה מדהים גם עלייך!" "ובכן, זה מכסה יותר ממה שציפיתי," רטן טרבור, עדיין לא מרוצה מכמה שזה קצר. "אוקיי, בנים. הגיע הזמן לבדוק ולמצוא לכולכם טוקסידו!" אמרתי. פתאום שמעתי את קולו של דמיאן בראשי כשפשטתי בגדים. "חתלתולה, אני מקווה שאת לא מחבבת את השמלה הזו יותר מדי, כי גם אם אני לא בן הזוג שלך, אני אוריד אותה ממך במוצאי שבת." חייכתי חיוך ממזרי. הלחיים שלי האדימו, והתחתונים שלי נרטבו מיד. "ומי אמר שאני אתן לך?" הקנטתי בחזרה. "אני אתקרב מאחורייך, אצמיד אותך לקיר ואקח אותך ממש כאן, אישה," הוא הקניט בחזרה. "כל החנות עומדת להריח את הגירוי המיני שלי, את רוצה את זה?" לחשתי, מנסה להשתלט על עצמי. לא שמעתי שום דבר בחזרה, אבל הוא צחקק. "בואו, בנים. בואו נקדים תרופה למכה עם הטוקסידו האלה," אמר דמיאן בקול רם. "תזדרזו, בנות. נהיה בצד השני של החנות!" "תחת." העברתי לו את זה דרך קשר מחשבתי ללא מאמץ. אחרי שהחלפנו בגדים, הולי ואני מצאנו את הבנים, והם כבר סיימו, אז חזרנו הביתה. זאק, הולי וטרבור היו מאחור והתווכחו מי הרקדן הטוב יותר ומצאתי את עצמי מביטה מהחלון, חולמת בהקיץ. הרגשתי שהחיים שלי הולכים להשתנות בעוד שבוע ולא ידעתי למה. פשוט הייתה לי הרגשה רעה כזאת. תמיד היה לי את הכישרון הזה לדעת דברים. כמו, אם משהו רע עומד לקרות או אם מישהו משקר. אולי הייתי פשוט מחוברת לטבע או משהו, אבל הרגשתי יותר בשלווה כשיכולתי לרוץ או להיות ביער. אולי בגלל זה הרגשתי תחושה מבשרת רעות. הייתי צריכה ללכת לטייל ביערות סביב הלהקה שלנו. סוף סוף הגענו הביתה ומהר אמרתי לאנשים שאני עייפה, ושאני הולכת לישון. למרבה המזל, ההורים שלי עדיין לא היו בבית, אז החבאתי את השמלה שלי ויצאתי לטייל. התחיל להחשיך ואהבתי את השעה הזו ביום. דמדומים היו כל כך יפים עם האדומים והכתומים שצבעו את השמיים. זה היה סוף אפריל, וזה התחיל להתחמם, אבל עדיין רציתי להביא ז'קט. שנאתי להיות לי קר, ודמדומים באפריל עדיין היו קצת קרירים. הייתה כר דשא קטנה במרחק של כחצי קילומטר מהבית שלי שאהבתי. אהבתי לשכב שם ולהסתכל על הכוכבים. היה פתח קטן בחופה שאפשר לקרני השמש או הירח להציץ למטה. למרות שהכוכבים עדיין לא יצאו לגמרי, עדיין שכבתי שם ונתתי למחשבות שלי לנדוד. זה היה עד ששמעתי מקל נשבר והריח של קוקוס ומי גשם מילא את האף שלי. דמיאן. "ידעתי שמשהו לא בסדר איתך." "אין לי מושג על מה את מדברת." "אה באמת, לכאן את בורחת כשאת לחוצה ממשהו, אז דברי איתי, חתלתולה." נאנחתי. הוא הכיר אותי יותר מדי טוב. "פשוט יש לי את ההרגשה הזו. כאילו משהו רע עומד לקרות בשבת הבאה. יהיו שם בערך חמש מאות ילדים מכל המקומות לנשף. דברים הולכים להשתנות. אני פשוט לא יודעת אם זה לטובה." דמיאן ידע על ה"הרגשה" שלי. פעמים רבות, האינסטינקטים שלי מעולם לא טעו והצילו אותנו פעם או פעמיים. הוא שכב לידי והיה שקט במשך זמן מה. הכוכבים היו בחוץ עכשיו, והם היו יפים. "תמיד חיבבתי והערצתי אותך. היית לונה מושלמת ואני אהיה גאה להיות בן הזוג שלך. גם אם אנחנו לא בני זוג, נמצא איזון טוב. אקנא בכל בן זוג שלך שלא יהיה אני, אבל כל עוד את מאושרת..." "הלוואי שזה היה כל כך פשוט," אמרתי בשקט. ידעתי שדיברנו על זה פעמים רבות, וגם התעסקנו, אבל הייתי שבורת לב אם לא היינו בני זוג. בסתר רציתי אותו כבן זוג מאז שהיינו קטנים. "את מרגישה שמשהו אחר הולך לקרות?" "אני פשוט לא יודעת." "חתלתולה..."