"נינה! קומי, את תאחרי לבית הספר!" אמא שלי צעקה מלמטה. שיט, זה יום שני. סוף השבוע הזה עבר מהר. השנה האחרונה שלי כמעט נגמרה. יש לי נשף ביום שבת הזה וטקס סיום שבת הבאה. להתהפך ולהחליק מהמיטה היה החלק הכי קשה. הייתה לי מערכת יחסים אוהבת מאוד עם המיטה שלי. התקלחתי מהר והתלבשתי. תמיד לבשתי בגדים נוחים, אבל מכיוון שהייתי צריכה ללכת לאימונים היום, נתתי לשיער שלי להתייבש באוויר ולבשתי טייץ וחזיית ספורט עם גופייה קצרה. "נינה! החברים שלך מחכים בחוץ!" אמא צעקה בדיוק כששמעתי צפירה חסרת סבלנות. כל עוד אני זוכרת את עצמי, הולי וטרוור תמיד אספו אותי ונסענו לבית הספר. זה היה רק עשר דקות הליכה, אבל היה נחמד לא ללכת כשהיה קר בחוץ. עם חטיף גרנולה ביד, אמא שלי עמדה בדלת וחייכה אליי חיוך גדול וחיבוק פרידה. רצתי במורד המדרגות מהמרפסת העוטפת שלי, ושמעתי אותם כבר מתווכחים. "טרוור, אמרתי לך, אני מספיק מבוגרת כדי לקבל החלטות משלי!" צעקה הולי בכעס. כל עוד אני זוכרת את עצמי, טרוור תמיד היה מגונן מדי על הולי. הוא לא אהב את האימונים שלה, את הפלירטוטים, את הדייטים, או כל דבר שייתן לבחור רושם מוטעה. הוא רצה שהיא תהיה נסיכה ולא תרים אצבע. לצערו, היה לה תשוקה ללחימה ויחס תואם. היינו תאומות בעניין הזה. "כבר מתווכחים? למה עכשיו?" "טרוור חושב שאני צריכה להישאר בבית וללמוד לבשל או לעבוד במעון יום במקום ללכת לשדה אחרי הלימודים כדי להתאמן. כנראה, זה נותן לבחורים הזדמנות להסתכל על מה שלא שלהם ולא ראוי לגברת. זה לא משנה שאני יודעת איך להגן על עצמי או שאני אחת הלוחמות הטובות ביותר," הולי התפרצה. "טרוור, אתה יודע שלא תנצח ועוד לא ניצחת בוויכוח הזה. היא הולכת לעשות מה שהיא רוצה, ואתה צריך לאהוב אותה על מי שהיא, ולא לנסות להפוך אותה לאשת גביע כנועה," אמרתי, ותמכתי בחברה שלי. בעיקר בגלל שאהבתי אותה, אבל גם, לא רציתי להיות ממוקמת בקטגוריה הזו גם כן. "לא משנה," טרוור העיר מתחת לשפמו כשהוא דרס את דוושת הגז של הדודג' צ'ארג'ר שלו. סוף סוף, הלימודים הסתיימו, ויכולתי לשחרר חלק מהתסכול שלי. רצתי לשדה, וראיתי את אבא שלי הולך להתחיל באימונים. הוא הנהן בראשו וצעק על כולם להתחיל בעשרה הקפות לחימום ואז להתחלק לזוגות ולעבוד על התקפה והגנה. בהקפה השנייה שלי, הרגשתי לפתע נוכחות מאחורי. "היי, יפה שלי." קוקוס וגשם הסתערו על החושים שלי. לא הייתי צריכה להסתובב כדי להרגיש את העיניים של דמיאן על התחת שלי כשרצתי. גלגלתי את העיניים, פתאום סטיתי ימינה והוצאתי את הרגל שלי, וגרמתי לו לעוף קדימה. עם זאת, מכיוון שדמיאן היה מעל גיל שמונה עשרה וקיבל את הזאב שלו, הוא הצליח לנחות והציץ בי בחזרה עם קריצה. האט את הקצב שלו, הוא הסתכל עליי, והפעם כמעט נפלתי. המבט שהוא נתן לי היה מלא כל כך באהבה, בתשוקה ובגעגועים. הפה שלי התייבש, ולא הצלחתי למצוא את המילים כדי לנזוף בו בחזרה. "משהו תפס לך את הלשון?" "אה, רק האלפא העתידי השחצן הזה שחושב שהוא שווה משהו." העמיד פנים שהוא נפגע, עם יד על הלב ומבט כואב על פניו, הוא שאל, "ובכן, אני מניח שתרצי להיות השותפה שלי ולהראות לי כמה אני שחצן?" "בטח, הייתי רוצה להוריד אותך קצת, אדוני." סיימנו את ההקפות שלנו, כולנו התפצלנו לקבוצות של שניים והתחלנו להתאמן. דמיאן ידע שאני צריכה לשחרר קצת תסכול, אז הוא לקח הגנה קודם. קיבלתי כמה אגרופים טובים, אבל נראה שהסתיים ביותר כאב. למרות שהייתי הלוחמת הטובה ביותר, לא הייתי יריבה לאלפא עתידי. עם זאת, הרגשתי יותר טוב, והצלחתי להוציא את האנרגיה העצורה שלי. כל התחושות האלה לגבי השבת הזו נראו מתחזקות מיום ליום. "את מרגישה יותר טוב, חתלתולה?" "לא, נראה שזה רק מחמיר. התחושות מתחזקות מיום ליום." דמיאן הסתכל עליי בדאגה, ואז הוא הציץ מאחורי וטבל את ראשו. "נינה! אנחנו צריכים לעבור על מסיבת יום ההולדת שלך ביום שישי, כמו גם של הולי," אמרה הלונה. מכיוון שהולי ולי היה יום הולדת באותו יום, תמיד הייתה לנו מסיבה ביחד. שתינו ציפינו לזה מכיוון שאנחנו נקבל את הזאבים שלנו ואולי נפגוש את בני הזוג שלנו! "כן, לונה! חשבתי שמכיוון שהנשף הוא למחרת, למה שלא נעשה מסיבה קטנה לפני הנשף, ואז כולנו נוכל ללכת לרקוד אחרי?" "זה נשמע מושלם, יקירה. אני אארגן את זה בשבילך!" "תודה, אמא!" אמר דמיאן לאמא שלו. הלונה הייתה האדם הכי מתוק שאפשר לפגוש. רק עומדת על 1.62 מטר עם מבנה גוף קטן, ועם שיער בלונדיני ארוך, היא הייתה יפהפייה. משם דמיאן קיבל את העיניים הכחולות שלו. אני לא חושבת שהיא ידעה איך להרים את קולה בכלל. צפיתי בסטפני הולכת משם. בינתיים, האלפא היה האדם הכי מפחיד שהכרתי. הוא בקושי היה גבוה מדמיאן, עם שרירים מוצקים והיה קירח. היה לו את המבט הזה שגרם לך להתפתל, אפילו בלי להשתמש באורה שלו עליך. איך הם בכלל שודכו ביחד היה מעבר לי. "אז, תלכי איתי לנשף, נינה?" שאל דמיאן, והוציא אותי מרכבת המחשבות שלי. "לקח לך מספיק זמן לשאול. מה אם כבר מצאתי דייט?" "בבקשה, כולם יודעים שאת שייכת לי. אף אחד לא יעז לשאול אותך בלי להעביר את זה דרכי קודם." "אה באמת, ומה גורם לך לחשוב שאני שייכת לך?" אתגרתי. "אל תצחיקי אותי, חתלתולה. תבעתי אותך כשהיית בת חמש." "כן טוב, נראה ביום שישי, לא?" "לגבי זה..." דמיאן פתאום עשה צעד אחורה ושפשף את צווארו. "מה?" "אבא שלי שולח אותי לכמה פגישות עם אלפות שיש להם בני נוער שמגיעים לנשף, אז אני אהיה עסוק ביום שישי. אני לא אוכל לראות אותך עד שבת במסיבה שלך." "מה לעזאזל? ברצינות? זה מושלם, כמה זמן ידעת על זה ולמה לא סיפרת לי?" הרגשתי את העיניים שלי בוערות מדמעות. הייתי יותר מכועסת. זה היה הדבר הכי גדול ששנאתי בעצמי. אני בוכה כשאני כועסת. "פשוט גיליתי, אני נשבע! אני כל כך מצטער, נינה. אני ממש מקווה שנוכל להבין אם אנחנו בני זוג לפני המסיבה, כדי שנוכל להחליט מה קורה. לא תכננתי את זה." דמיאן הסתכל עליי מתחנן, מבקש ממני להבין. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו כשפניתי והלכתי היה... זו הייתה ההתחלה של שבוע רע מאוד.