"נו, נינה, תתעוררי! אני מוכנה ללכת!" אמרה הולי בחוסר סבלנות. אני כבר הרגשתי עייפה, אז לא מיהרתי. "ילדה, כדאי שתזוזי, הזנב שלי צריך מתיחה!" אמרה רייבן. גלגלתי את עיניי, דחפתי שלוש נגיסות מהצלחת שלי ומסרתי אותה לאמא לנקות. "תודה, אמא!" רצנו החוצה לפני שהיא הספיקה לענות. "איפה כדאי לנו להשתנות?" שאלה הולי, שקועה במחשבות. "זה צריך להיות עמוק מספיק שאף אחד לא יראה אותנו ערומות, אבל קרוב מספיק לבית." ראיתי אותה מגלגלת את עיניה וידעתי שהיא מדברת עם הזאבה שלה. "אני אראה לך איפה הלכתי אתמול בלילה." מצאנו את החלקה, הסרנו את הבגדים שלנו וישבנו זו מול זו. "זה יכאב?" לחשה הולי. "כן, אבל רק לזמן מה. ברגע שתשתני, הכל ייעלם, וזו תהיה ההרגשה הכי טובה בעולם!" שעתיים לאחר מכן, ועם הולי צועקת, סוף סוף ראיתי זאבה אפורה קטנה עומדת מולי. גם אני השתניתי, אבל הפעם זה לקח לי רק כמה שניות. זה עדיין היה כואב, אבל לא כמעט כמו קודם. ברגע שרייבן ואינדי הכירו אחת את השנייה, הן המריאו, קפצו מעל בולי עץ ואפילו תפסו ארנבת לאכול. אחרי כשלוש שעות, מצאנו את דרכנו חזרה לבגדים שלנו והחלקנו אותם עלינו. "זו הייתה ההרגשה הכי טובה שהייתה לי אי פעם. זה כל כך משחרר. את רואה ומריחה הכל אחרת עכשיו!" אמרה הולי בהשתאות. "אני יודעת, אני מרגישה ששום דבר לא יכול לגעת בנו כשאנחנו בצורת הזאב שלנו. בואי נלך לנמנם. אני כל כך עייפה," אמרתי, נאבקת להגיע לבית שלי. "כן, בהחלט לא עושות כלום היום!" ברגע שנכנסנו פנימה, לקחתי את הספה והתכרבלתי עם שמיכה אדומה עבה ונעימה עם דוגמאות שבטיות עליה, והולי לקחה את כורסת הטלוויזיה עם שמיכה אפורה עם זאב עליה. תפסתי את השלט והעברתי בין הערוצים עד שמצאתי סרט אימה. "תראי את השמיכות שבחרנו. צבעים מעניינים, לא?" צחקתי, אבל זה נפל על אוזניים ערלות כשהולי כבר נרדמה. הילדה יכולה לישון דרך הפצצה. נאנחת, התפתלתי לתוך הכרית שלי ועצמתי את עיניי. "בנות! אתן הולכות להתעורר?" מישהו צעק עלי, ולא הצלחתי להבין למה. רק תנו לילדה לישון. הייתי צריכה עוד חמש דקות! "בנות!" שיט, פקחתי עין אחת והסתכלתי על אבא שלי עומד לפני עם חיוך על פניו. נאנחת, פשוט התהפכתי ועמדתי לחזור לישון, אבל פתאום הרגשתי אוויר קר! "אאאאא— למה עשית את זה?" צעקה הולי. אבא משך את שתי השמיכות שלנו והצליח להפיל את הולי על הרצפה. "טוב, בנות, כמעט ארוחת ערב ואתן ישנתן את כל היום! יש לנו עוגה ומתנות, בנוסף המשפחה של הולי באה לארוחת ערב, אז תעלו למעלה ותתקלחו, ותהיו מוכנות בעוד שעתיים!" אמר אבא, תופס את מקומו על כורסת הטלוויזיה ומדליק את הטלוויזיה. הולי שפשפה את הירך שלה כשדהרה לחדר השינה כדי להיכנס למקלחת לפני. נתתי לה לנצח כי רציתי עוד חמש דקות שינה לפני המסיבה המשפחתית הקטנה שלנו. עד מהרה, התקלחנו, והולי התעסקה עם השיער והאיפור שלי. בכנות, שנאתי להתאפר, וללבוש שמלות זה לא היה הקטע שלי. "אני צריכה ללבוש שמלה מחר. אל תכניסי אותי לאחת גם הלילה! בנוסף, זה גם יום ההולדת שלי, אז אני יכולה לבחור להיות נוחה!" הצהרתי בתקיפות. "בסדר, אבל לא טרנינג!" הולי בהתה בחזרה במבט נחוש על פניה. גלגלתי את עיניי ובחרתי זוג ג'ינסים שחורים קרועים וסוודר קרם. הולי לבשה שמלה ארוכת שרוולים עם צווארון גבוה שהסתיימה ממש מעל הברכיים. זה היה לבן עם פרחים צהובים עליו. כשנכנסנו למטבח, הרחנו את הריחות הנפלאים של צלי קדירה, תפוחי אדמה וגזר. אחת הארוחות האהובות עלי. בסופו של דבר אכלתי שלוש קערות, כי לקבל את הזאב שלי גרם לי להיות רעבה! ארוחת הערב עברה בצורה נעימה ונוצרה שיחה קלה. פתאום לא הרגשתי טוב. ידעתי שזה קשור למחר. הצלחתי לשכוח מההרגשה כל היום מאז שהשתניתי וישנתי את כל היום. הולי ואני קיבלנו שרשראות תואמות עם סמל זאב עליהן. שלי היה זהב לבן והולי זהב. לבסוף, ההורים של הולי אמרו לילה טוב ועלינו למיטה. זה היה יום הולדת נהדר, אבל ידעתי שהכל הולך להשתנות מחר. "יום הולדת שמח, יפה שלי," לחש דמיאן בראשי. "אוי אלוהים, הוא נשמע טעים," אמרה רייבן. "רייבן!" אמרתי, צוחקת אבל מסכימה. "תודה! מתי אוכל לראות אותך מחר?" "לצערי, רק במסיבה. יש לי כמה דברים לסיים." "בסדר. טוב, אני אהיה זו באדום." "אוף, אני אצטרך להרוג מישהו אם הם יסתכלו עליך או אפילו יגעו בך," אמר דמיאן, נוהם. "הממ, נראה, ילד מאוהב," הקנטתי. הייתי צריכה לעצור את זה לפני שהולי תריח את הגירוי שלי. היא כבר הסתכלה עלי, מחייכת. היא ידעה שאני מקושרת מחשבתית למישהו ומהחיוך על פני, היא ידעה מי זה. "לילה טוב, הנסיכה שלי" "לילה טוב, הנסיך שלי." "אז, מה עם דמיאן?" שאלה הולי כשפניתי אליה. "הוא כל כך מושלם. אם אני לא בת הזוג שלו, אני אהיה שבורת לב כל כך." הייתי מאוהבת בו מאז שהיינו ילדים. מה אם אני לא בת הזוג שלו והוא ימצא מישהי אחרת? "אוי ילדה, זה לא יקרה. אתם נועדתם זה לזה. כולם יכולים לראות שהוא אוהב אותך, מדי. אפילו אם תהיה לו בת זוג אחרת, אני בטוחה שהוא ידחה אותה בשבילך. אני אתערב על זה," הצהירה הולי בתקיפות. "אני לא יודעת. פשוט יש לי הרגשה רעה. אני מקווה שאת צודקת, אבל אני לא אתן לו לדחות את בת הזוג שלו אם זו לא אני. זה לא בסדר. קשר הנפש עשוי מהאלה עצמה. אני לא יכולה לעמוד בין אלה." לימדו אותנו כל חיינו ששום דבר לא מעבר לקשר הנפש. היית אמורה להוקיר ולאהוב אותם. זה היה משהו שכל ילדה חלמה למצוא. לא היינו יוצאות דופן שם. "טוב, אני חושבת שמחר יהיה מושלם וכל אחת מאיתנו תמצא את בני הזוג שלנו ונחיה באושר ועושר!" אמרה הולי, אבל גם לקול שלה היה טון מודאג. "את כנראה צודקת," אמרתי, מתהפכת ומסיימת את השיחה. "רייבן, מה אני עושה? מה אם הוא לא בן הזוג שלנו והאגדה שלי מסתיימת כאן? מה אם הוא בן הזוג שלי וההרגשות הרעות שלי הן משהו הרבה יותר גרוע?" "אני לא יודעת מה יקרה מחר, אבל אני יודעת שבכל מקרה, אנחנו חזקות, ואנחנו נעבור את מה שיקרה. שום דבר לא יכול לשבור אותנו," הצהירה רייבן בנחרצות. "לילה טוב, ילדת יום הולדת. יש לנו יום ארוך מחר, גם," אמרה רייבן, ברכות יותר.