בסביבות השעה 21:00, טרבור וג'ורדין חזרו הביתה. ג'ורדין נאחזה בשולי מעילו של טרבור ויצאה מהמכונית בעצלתיים. בגלל שסלסט הייתה בבית, היא לא רצתה לחזור באותו לילה. אבל ווין אמרה שסלסט הגיעה במיוחד כדי להיות איתה ועם טרבור, ואם הם לא יחזרו, היא תהיה עצובה. טרבור גם אמר שאם הם לא יחזרו הביתה באותו לילה, סלסט בהחלט תתעקש להצטרף אליהם לטיול שלהם לים למחרת. בחוסר רצון, ג'ורדין הסכימה לחזור הביתה. עדיין מודאגת, היא מלמלה בעגמומיות, "אבא, מה אם אמא תתעקש להצטרף אלינו מחר?" "היא לא תעשה זאת," ענה טרבור בביטחון. בכל השנים שהם היו נשואים, סלסט תמיד ניסתה למצוא דרכים לבלות איתו יותר זמן. אבל היא גם הייתה הגיונית. כל עוד הוא הבהיר את עמדתו, היא לא תעז לגרום לו להיות נסער. בזיכרונה של ג'ורדין, סלסט תמיד הקשיבה לטרבור. מכיוון שהוא אמר שהיא לא תעשה זאת, היא הרגישה רגועה. כתוצאה מכך, מצב רוחה השתפר. היא נכנסה לווילה בשמחה ואמרה לחנה שהיא רוצה להתקלח. "בטח, בטח," ענתה חנה לג'ורדין. ואז, היא נזכרה בהוראות של סלסט ומסרה מעטפה לטרבור. "מר פלמינג, זה מגברת פלמינג. היא ביקשה ממני לתת לך את זה." טרבור לקח את המעטפה ושאל באגביות, "איפה היא?" "גברת פלמינג ארזה וחזרה לארץ אחר הצהריים. לא ידעת?" ענתה חנה. טרבור עצר באמצע צעדיו כשעלה במדרגות. הוא הסתובב לאחור, והרגיש קצת מופתע. "היא חזרה?" "כן." למה סלסט הגיעה פתאום לאנדוסטן? טרבור לא נתן לה הזדמנות לספר לו על כך. הוא גם לא טרח לשאול. כשנודע לו שהיא עזבה, הוא לא התעכב על כך. גם ג'ורדין הופתעה קצת. כששמעה את החדשות, היא חשה ניצוץ קטן של אכזבה. היא חשבה שאפילו אם סלסט לא תצטרף אליהם לטיול מחר, אולי יהיה נחמד שהיא תהיה בסביבה בבית בערב. ליטוש הצדפים גרם לידיים שלה לכאוב - היא סמכה על עזרתה של סלסט בסיום השרשרת. אף על פי שעברו חודשים מאז שטרבור וסלסט ראו זה את זה, היא עשתה מאמץ לבקר אך רק כדי לעזוב מבלי לראות אותו באופן אישי. חנה נזכרה בהבעה הקודרת של סלסט כשעזבה וחשבה שהדברים מרגישים קצת לא בסדר. היא לא יכלה שלא לומר, "מר פלמינג, גברת פלמינג נראתה נסערת כשעזבה. היא נראתה כועסת." חנה הניחה שהעזיבה הפתאומית של סלסט נבעה מעניין דחוף. כשנודע לה שטרבור לא ידע שהיא עזבה, היא החלה להרגיש שמשהו לא בסדר. "כועסת?" חזר טרבור במחשבותיו. בנוכחותו, סלסט תמיד הייתה סבלנית ונוחה. אז, היא יכולה גם לכעוס? זה היה חדש. טרבור חייך קלות וענה לחנה בחוסר חשק לפני שעלה במדרגות. בחזרה בחדר השינה, הוא עמד לפתוח את המעטפה שסלסט השאירה כשווין התקשרה. לאחר שענה לשיחה, הוא השליך את המעטפה הצידה ויצא מהדלת. זמן קצר לאחר מכן, המעטפה החליקה מהמיטה לרצפה. באותו לילה, טרבור לא חזר הביתה. למחרת, חנה הבחינה במעטפה על הרצפה כשניקתה. היא זיהתה אותה כזו שסלסט ביקשה ממנה למסור, והניחה שטרבור כבר ראה אותה והניחה אותה במגירה סמוכה. … מיד לאחר שירדה מהמטוס, סלסט הלכה הביתה והחלה לארוז את חפציה. היא צברה לא מעט דברים בבית מאז שגרה שם במשך שש שנים, אחרי הכל. אבל היא לקחה רק כמה סטים של בגדים, שני סטים של צרכים יומיומיים וכמה ספרים שהיו קשורים לתחום הלימודים שלה בחזרה במכללה. לאחר נישואיהם, טרבור הפקיד כסף עבורה ועבור ג'ורדין לשתי חשבונות נפרדים מדי חודש. חשבון אחד היה שלה, והשני היה של ג'ורדין. עם זאת, סלסט הייתה רגילה להוציא רק את הכסף שלה. היא מעולם לא נגעה בכסף בחשבון של ג'ורדין. מכיוון שהיא אהבה את טרבור, בכל פעם שהיא הלכה לקניות וראתה בגדים, נעליים, חפתים או עניבות שהתאימו לו, היא לא יכלה שלא לקנות אותם. לעומת זאת, לא היו לה הוצאות רבות על בסיס יומי כי כל מה שהיא עשתה זה ללכת לעבודה. הלב והנפש שלה תמיד התמקדו בטרבור ובג'ורדין. היא רצתה לתת להם את הטוב ביותר מכל דבר. רוב הכסף שטרבור הפקיד לחשבון הבנק שלה הוצא עליו ועל ג'ורדין. בהתחשב בדפוס ההוצאות הזה, לא היה אמור להיות הרבה כסף שנותר בחשבון של סלסט. אבל במהלך השנה האחרונה, ההזדמנויות שלה לקנות דברים לטרבור ולג'ורדין פחתו באופן משמעותי מכיוון שהם היו באנדוסטן. עכשיו, היו יותר משלושה מיליון דולר בחשבון שלה. הסכום הזה אולי לא משנה לטרבור, אבל מבחינתה זה לא היה סכום קטן. ומכיוון שזה היה הכסף שלה, סלסט לא היססה להעביר אותו. היא השאירה את שני הכרטיסים מאחור, גררה את המזוודה שלה אל מחוץ לדלת ולא הביטה לאחור. לסלסט הייתה דירה ליד מקום העבודה שלה, שהייתה קצת יותר מ-100 מ"ר. היא קנתה אותה לפני ארבע שנים כדי לתמוך בחברה שהתקשתה לעמוד ביעדי המכירות שלה. היא מעולם לא גרה שם קודם לכן. עכשיו, הדירה הועילה. היא דאגה לנקות אותה באופן קבוע, כך שהיא לא הייתה מלוכלכת. לאחר סידור מהיר, היא הייתה מוכנה לעבור לגור בה. אחרי יום ארוך, סלסט שטפה פנים והלכה לישון בסביבות השעה 22:00. … הצליל הצורם של אזעקה הבהיל את סלסט. נבהלת, מוחה התרוקן לרגע. כשחזרה לעשתונותיה, היא הבינה שבעוד שהשעה הייתה 1:00 כאן, השעה הייתה 7:00 באנדוסטן, שם היו טרבור וג'ורדין. זה היה זמן ארוחת הבוקר הרגיל שלהם. מאז שג'ורדין הלכה לגור עם טרבור באנדוסטן, סלסט פיתחה את ההרגל להתקשר אליה בשעה זו בכל יום. מכיוון שהיא תמיד הייתה מותשת מהעבודה והייתה רגילה ללכת לישון מוקדם, היא כיוונה את האזעקה הזו כדי להבטיח שהיא לא תחמיץ את השיחה. בהתחלה, ג'ורדין לא הסתגלה היטב לחיים באנדוסטן והתגעגעה אליה נורא. היא התקשרה לסלסט כל הזמן. אבל ככל שחלף הזמן, השיחות שהיו מלאות געגוע ותלות הפכו שטחיות וחסרות סבלנות. האזעקה כבר לא הייתה נחוצה. היא פשוט לא הצליחה להרפות. סלסט חייכה במרירות, מחקה את האזעקה וכיבתה את הטלפון שלה לפני שחזרה לישון. … בינתיים, טרבור וג'ורדין כמעט סיימו עם ארוחת הבוקר. אף על פי שהוא ידע שסלסט בדרך כלל מתקשרת לג'ורדין בשעה זו, הוא לא תמיד היה בבית ולא שם לב לשגרה. הוא שם לב שסלסט לא התקשרה באותו יום. העובדה נקלטה במוחו, אבל לא היה אכפת לו. לאחר שסיים לאכול ארוחת בוקר, הוא עלה למעלה כדי להחליף בגדים. ג'ורדין, שמצאה את סלסט מעצבנת יותר ויותר, נעשתה פחות חביבה על השיחות שלהן. כשנודע לה שסלסט עדיין לא התקשרה, היא הבינה שמשהו בטח קרה. היא תפסה את התרמיל שלה ורצה לדלת. חנה מיהרה אחריה. "גברת פלמינג, עדיין מוקדם. אין מה למהר!" ג'ורדין התעלמה ממנה ורצה למכונית בשמחה. היא שמחה שסלסט לא התקשרה בזמן באותו יום. אם היא תישאר בבית, היא עדיין תצטרך לדבר עם סלסט מאוחר יותר. ובכן, היא לא רצתה את זה! … לאחר שנישאה לטרבור, סלסט הצטרפה לקבוצת פלמינג למענו. עכשיו כשהיא תכננה להתגרש ממנו, היא לא ראתה שום סיבה להישאר. למחרת בבוקר, סלסט מסרה את מכתב ההתפטרות שלה לזק ג'קסון לאחר שהגיעה למשרד.