הבעתה של סיירה השתנתה מעט, לבה האיץ פעימות מסיבה לא מוסברת. היא הסיטה את מבטה מהמבט הלוהט של הגבר, עיניה ריצדו באי נוחות. ידה בערה תחת מגעו, החום כמעט צרב אותו. האם ייתכן שתאו באמת מחבב אותה? "אבי תמיד חיבב אותך. הוא ביקש ממני במיוחד לשמור עליך היטב." הגבר דיבר ברוגע. ה"אבי" שהוא הזכיר היה סבא אדוארד. כששמעה זאת, אוזניה של סיירה האדימו מעט. כשנזכרה במחשבותיה הפרועות הרגע, היא רצתה להיבלע באדמה מבושה. היא בטח נתנה לכעסה על בנסון לעוור את שיקול דעתה ולחשוב על דבר כל כך אבסורדי. אז זו הסיבה. זה היה בגלל אדוארד. אדוארד וסבה היו חברים קרובים במשך שנים. סיירה אפילו שהתה במעון גריי במשך חודש, שם אדוארד התייחס אליה בטוב לב יוצא דופן. היא נאנחה אנחת הקלה קטנה ואמרה, "תודה לך, דוד תאו." תאו בחן את הבעתה, צל חולף לרגע בעיניו. הוא שחרר את ידה ואמר בקול נמוך, "בואי נלך. אני אקח אותך הביתה." "אין צורך. אני יכולה לחזור לבד." סיירה סירבה במהירות. "אני המבוגר שלך. ממה את מפחדת?" תאו לפתע התקרב, עיניו מצטמצמות קלות כשהוא בוהה בה במבט חודר. רעד עצבני עבר בסיירה, אבל היא הזכירה לעצמה במהירות שהיא כנראה חושבת יותר מדי. מכיוון שהוא פנה לעצמו כמבוגר שלה, אין ממה להתרגש. "במקרה כזה, אצטרך להטריח אותך אם כך, דוד תאו." היא כפתה טון רגוע, פתחה את הדלת בחופזה ויצאה החוצה. היא שלחה הודעה לחבריה לעבודה, הודיעה להם שהיא עוזבת מוקדם ושהחשבון שולם. היא אמרה להם ליהנות. לפתע, יד אחזה בזרועה, והיא נאנחה בהפתעה. קולו הרגוע והקריר של תאו נשמע לידה. "שימי לב לאן את הולכת." סיירה קפאה, כשהיא מבינה שכמעט התנגשה בעמוד. לחייה סמקו כשהיא גמגמה, "סליחה. לא שמתי לב." "את כל כך נהנית להתנצל?" תאו הציץ בה ושאל בטון שטוח. סיירה הרגישה מאוד לא בנוח. לא היה לה מושג למה היא תמיד נראתה מגושמת בפני תאו. "בואי. אני אחזיק לך את היד כדי שלא תמעדי ותפגעי שוב." הוא אחז בידה בחוזקה, ולא נתן לה הזדמנות לסרב. לסיירה לא הייתה ברירה אלא לעקוב אחר קצב הליכתו. פרופיל פניו היה נאה ללא דופי, והוא שידר אלגנטיות קרה וניכור אצילי שגרמו לו להיראות בלתי נגיש. באותו רגע, החום שקרן ממנו הפתיע אותה. תאו לא היה מאיים כפי שהיא חשבה. "מר גריי, זו לא סיירה? מי הגבר הזה שמחזיק לה את היד?" בנסון עמד להסיע את סופי הביתה כשהערתה גרמה לו לעצור. הוא מיד הרים את מבטו וראה את סיירה יוצאת מהמסעדה, יד ביד עם גבר. גבותיו התקמטו עמוקות, והוא צעד בעקבותיהם. סופי מיהרה ללכת אחריו. עם זאת, בנסון איחר צעד. עד שהגיע לכניסה, סיירה כבר נעלמה. התאורה העמומה והמרחק אפשרו לבנסון לתפוס רק הצצה חטופה לצללית של הגבר. הוא לא הצליח לראות את פניו בבירור. גם ההצצה החולפת הזו הספיקה כדי לכסות את פניו בזעם. "לא פלא שסיירה הייתה נחושה כל כך להיפרד ממך, מר גריי. אתה חושב שהיא התאהבה במישהו אחר?" סופי הוסיפה שמן למדורה, עיניה נוצצות בשמחה מוסתרת בצורה גרועה. "בלתי אפשרי." ההכחשה של בנסון הייתה קולנית, אבל אי נוחות געשה בחזהו. כשסיירה ביקשה להיפרד לראשונה, הוא לא דאג. כשהיא סירבה לסגת, הוא ביטל את זה כדרמה שלה. הוא מעולם לא שקל שהיא יכולה להתאהב בגבר אחר. סופי בחנה בקפידה את הבעתו של בנסון ואמרה בעדינות, "אבל הם החזיקו ידיים. רמת האינטימיות הזו לא נראית כמו משהו בין מכרים רגילים."