סיירה הורידה את ראשה והתנצלה, קולה רעד קלות. היא לא העזה לפתוח את עיניה ולפגוש את מבטו של תיאו. מבטו של תיאו נפל על ידיה, שאחזו בעצבנות בקצה השמיכה. ניצוץ קל של שעשוע חלף על פניו, כמעט בלתי מורגש. בלי אזהרה, הוא התכופף, מצמצם את המרחק ביניהם. "אני לא אוהב שאנשים מדברים איתי כשהם מסתכלים במקום אחר," הוא אמר. אצבעותיו הקרות נגעו בעורה כשהרים בעדינות את סנטרה, ואילץ אותה להסתכל עליו. מול תווי פניו הנאים להפליא שעכשיו הוגדלו מולה, גופה של סיירה התכווץ ברגע. פאניקה הבהבה בעיניה הפקוחות, ותחושת אי נוחות עטפה אותה. "אמרתי שאני מצטערת," היא גמגמה. "מצטערת על מה?" עיניו, הפונות מעט כלפי מעלה בזוויות, נשאו אווירה מולדת של יהירות. מתחת לעינו הימנית נחה נקודת חן שהונחה בצורה מושלמת, שריככה את חדות הבעתו. אי אפשר היה להכחיש זאת, הוא היה מהפנט עוצר נשימה. סיירה בלעה בקושי, נואשת לייצב את עצביה. "אני מצטערת, דוד תיאו. אני לא אתבלבל בינך לבין מישהו אחר שוב." "זכרי את דברייך. אם לא, תתמודדי עם ההשלכות," הוא אמר בקול עמוק וקר כקרח. אחר כך, הוא נתן לה מבט משמעותי לפני שהתיישר. סיירה חשה את כובד מבטו, ליבה פועם ללא שליטה על צלעותיה. היא פשוט טעתה בו וחשבה שהוא מישהו אחר. האם הוא היה צריך לכעוס כל כך? "איך נפגעת בזרועך?" קולו הקר חתך את הדממה, חד ומכוון. ריסי סיירה רפרפו כשגל של השפלה מהלילה הקודם עלה בחזרה אל פני השטח. אפה צרב עם אזהרה מפני דמעות שהיא סירבה לתת להן ליפול. היא בלעה בקושי, ואילצה את עצמה לשמור על קור רוחה כשייצבה את קולה. "נפלתי. זאת הייתה תאונה." עיניו החדות של תיאו לא החמיצו את האופן שבו שפתיה נלחצו בחוזקה זו לזו, רגשותיה מאיימים לגלוש. מבטו החשיך. "דוד תיאו, תודה שהבאת אותי לבית החולים. אני אעביר לך את ההוצאות הרפואיות. אתה עסוק - אני בסדר עכשיו, אז אתה לא צריך לדאוג לי. בבקשה, לך לטפל בעבודה שלך," אמרה סיירה לבסוף, והדביקה חיוך מנומס על פניה. שפתיו של תיאו התהדקו כשהתבונן בחיוכה - חיוך שנראה כואב יותר מדמעות. לסתו התכווצה, אבל הוא לא אמר דבר. בלי מילה, הוא הסתובב ויצא מחדר בית החולים. ברגע שהדלת נטרקה, נחישותה של סיירה התפוררה. היא התכרבלה על מיטת בית החולים, גופה רועד כשגניחות רכות וחנוקות נמלטו מפיה. מחוץ לחדר, תיאו עמד ללא ניע. דרך החלון הקטן בדלת, הוא צפה בדמותה המכורבלת, לסתו קפוצה ושפתיו לחוצות לקו דק. "מר גריי—" "תברר מה קרה לסיירה במלון אתמול בלילה," תיאו קטע אותו. אדריאן מצמץ, נתפס לא מוכן מהפקודה הפתאומית. "אז זהו, הלכה הפגישה היום," הוא חשב. אחרי שבכתה זמן מה, סיירה סוף סוף הושיטה יד לטלפון שלה על שולחן הלילה. כשהיא פתחה את הנעילה של המסך, עיניה נחתו על ההודעות של בנסון שנעצו בראש הווטסאפ שלה. "סיירה, אני שתיתי. תזכרי להכין לי את תרופת ההנגאובר המיוחדת שלי." "סיירה, איך את מעיזה להתעלם מההודעות שלי? יש גבול לכמה שאת יכולה להיות לא סבירה. אם תתקשרי אליי עכשיו, תתנצלי ותבואי אליי הביתה להכין לי את תרופת ההנגאובר שלי, אני אסלח לך על מה שעשית היום!" סיירה בהתה בהודעות, מרירות מעורבת בלעג כשקראה שוב את מילותיו. זה היה האיש שהיא אהבה במשך שנים, איש שסובב כל מצב כדי להפוך אותו לאשמתה. בתנועה נחושה, סיירה הסירה את הצ'אט של בנסון מראש הווטסאפ שלה. היא לא טרחה לענות. במקום זאת, היא פתחה את אנשי הקשר שלה והתקשרה לחברתה הטובה ביותר, מדיסון לויד. "מאדי, אני בבית החולים. את יכולה לבוא לאסוף אותי?" שעה לאחר מכן, סיירה ישבה במושב הנוסע במכוניתה של מדיסון, והקשיבה כשהחברה שלה שחררה שטף של קללות צבעוניות. "אני נשבעת באלוהים, בנסון הוא חתיכת זבל כזאת! איך הוא מעז להתייחס אלייך ככה? סי, אם את לא נפרדת ממנו הפעם, אני אישית גוררת אותך להחליף את העיניים שלך!" טונה של מדיסון הייתה לוהטת, משולבת בתסכול ובכעס. היא שנאה את בנסון כבר הרבה זמן. סיירה שמרה על ראשה למטה, והסתכלה על הפוסט האחרון של סופי בסטורי שלה ברשתות החברתיות. העדכון החדש ביותר היה תמונה של ידה של סופי, שהציגה בגאווה טבעת יהלום. מתחתיה הייתה תמונה נוספת, צילום שלה מנשקת גבר.