ידו המורמת רעדה קלות לפני שנחתה על מותניה הדקים והתהדקה לאט. סיירה, לבושה בשמלת משי בצבע שמפניה, חשה את חום כף ידו. היא קפאה לרגע, מבינה עד כמה מעשיה היו נועזים. בבהלה, היא ניסתה להשתחרר מאחיזתו, אך היד החזקה סביב מותניה החזיקה אותה חזק עוד יותר. היא הרימה את מבטה וננעלה את עיניה בעיניו. מבטיהם נפגשו, ועיניו העמוקות והכהות היו כמו בריכה אינסופית של דיו, בלתי ניתנות לקריאה. האוויר התמלא במתח שלא נאמר. היה כל כך שקט שאפילו נפילת סיכה נשמעה. לפתע, הטלפון שלה צלצל בתוך התיק שלה, ושבר את הדממה. סיירה מיהרה למשש את הטלפון שלה כדי להשתיק את השיחה, אך הצליל כבר הגיע החוצה. "סיירה, שמעתי את זה! את שם בפנים! צאי עכשיו!" קולו של בנסון היה מלא בכעס בקושי מרוסן. סיירה קימטה קלות את מצחה וענתה בקרירות, "אין לי מה להגיד לך. אני לא רוצה לראות אותך." פניו הנאים של בנסון האדימו מזעם בתגובה שלה. "דחפת את סופי ועזבת בלי מילה. עכשיו, צאי ותתנצלי בפניה, או שלעולם לא אסלח לך!" סיירה פרצה בצחוק מר, אם כי עיניה בגדו בה בדמעות שנצטברו אך לא נפלו. מצחו של תיאו נקמט. נראה היה שעיניו האפורות החיוורות עטופות בכפור, מוצלות בזעם קר ובוער שסירב להינמס. סיירה הורידה את ראשה, מנסה נואשות לעצור את הדמעות שאיימו לנשור. היא לקחה נשימה עמוקה, ייצבה את גרונה והרימה את ראשה. "סופי תפסה לי את היד קודם. אני לא אתנצל. תחשוב מה שאתה רוצה." כעסו של בנסון התלקח עוד יותר לנוכח הטון האדיש שלה. הוא קפץ את אגרופו והלם בדלת, כל דפיקה נשמעה עמומה וחזקה. "מר גריי, אני בסדר. זה רק שריטה. זה אפילו לא כואב. בבקשה אל תקשה יותר על סיירה." סופי עקבה אחריו. לבה היה מלא בהכרת תודה על מעשיו של בנסון למענה. היא ניגשה אליו ודיברה בקול רך ושברירי, והראתה לו בכוונה את הפציעה על כף ידה שהיא גרמה לעצמה. ואכן, כשבנסון ראה את האדמומיות והשריטות על ידה, כעסו העמיק. בעיניו של בנסון, סיירה באמת חצתה את הגבול. "היא היכתה אותך אתמול ודחפה אותך היום. היא חייבת להתנצל," רתח בנסון, ואז פנה אל הדלת הסגורה ודיבר בקול נמוך וסמכותי. "סיירה, זו ההזדמנות האחרונה שלך. צאי ותתנצלי בפני סופי, ואני אסלח לך על ההתפרצויות שלך במהלך היומיים האחרונים. אחרת, גם אם תתחנני על ברכייך אחר כך, אני לא אתייחס אלייך יותר." קולו של בנסון העמיק כשהוא פנה לעבר הדלת הסגורה, ודיבר בנחישות קרה. הוא הציב את האולטימטום הסופי שלו. מה שהיא הכי פחדה ממנו היה האדישות שלו. בכל פעם שהוא היה נסער, מעולם לא לקח לה יותר מחצי יום להיכנע ולשדל אותו בחזרה לסליחה. הוא אפילו נתן לה הזדמנות לסגת, והוא ציפה שהיא תיקח אותה. עם זאת, סיירה הורידה את עיניה וקפצה את אגרופיה. האמרה הייתה נכונה - אלה שאוהבים אותם יכולים לפעול בפזיזות. בנסון תמיד השתמש באהבתה אליו כדי לשלוט בה, והשתמש בה כמנוף כדי להגן על האישה שהוא באמת דאג לה. דמעה נאחזה בעקשנות בזווית עינה, מנצנצת כשהיא איימה ליפול. היא נראתה שבירה באופן קורע לב, אך עקשנית בעוז. תיאו צפה בה. עיניו החשיכו בקרירות שנראתה מתגבשת במעמקיהן. סיירה ניגבה את הדמעה שנוצרה בזווית עינה ודיברה בקול צלול ויציב. "לא עשיתי שום דבר רע. אני לא אתנצל. ובטח שלא ארד על ברכיי ואתחנן בפניך. אנחנו נפרדים."