בתוך החדר הפרטי במלון, מתחת לניצוץ הנוצץ של פירמידת שמפניה בת עשר קומות, עמד בנסון גריי עם העוזרת החדשה שלו, סופי סקוט. שניהם חתכו יחד עוגת יום הולדת, אצבעותיהם שזורות זו בזו. כשסיירה שו נכנסה לחדר, בנסון לא היסס ואפילו לא נראה אשם. במקום זאת, הוא דיבר כאילו הם דנים במזג האוויר. "לסופי יש את אותו יום הולדת כמו שלך. היא כאן לבד, רחוק מהבית, בלי חברים. אז החלטתי להעביר את מסיבת יום ההולדת שלך לשלה לעת עתה. אני אפצה אותך בעוד כמה ימים." החיוך של סיירה היסס, קפא במקום כשאחיזתה בתיק היד שלה התהדקה לאט. היום היה יום הולדתה ה-25. בנסון הבטיח לה שהוא יציע לה נישואין ביום המיוחד הזה. היא לבשה את השמלה הלבנה האלגנטית שהוא העניק לה, השקיעה שעות בליטוש השיער והאיפור שלה, והגיעה למלון בהתרגשות. אבל המראה שלפניה הרגיש כמו דלי מים קרים שנופל על ראשה. טבעת האירוסין שעליה חלמה - יהלום ורוד שלושה קראט שדמיינה במשך שנים על אצבעה - נצצה עכשיו בבהירות על ידה של סופי כשבנסון החזיק בידה. עקיצה של כאב טשטשה את ראייתה. עם זאת, היא אילצה את רגליה לזוז. כשהיא מתקרבת לבנסון, היא לקחה נשימה עמוקה והצביעה ישירות על ידה של סופי. "מה עם הטבעת הזאת?" בנסון משך בכתפיו באדישות מעצבנת. "זה קרה כל כך פתאומי, לא היה לי זמן להכין מתנה. סופי אהבה את זה, אז נתתי לה את זה." אבל זו הייתה הטבעת שלה, זו שהיא בחרה בקפידה במשך שלוש שנים, מדמיינת כל פרט. היא כמעט יכלה לשמוע את קול ליבה מתנפץ. עיניה האדימו כשקולה נשבר. "ומה איתי, בנסון? מה איתי? מה אתה חושב שאני?" בנסון השמיע קול נקישה בלשונו במטרד. "למה את מתנהגת כל כך בילדותיות? לא חגגתי מספיק ימי הולדת שלך במהלך השנים? את לא יכולה לתת לסופי את זה הפעם?" לוותר? למה זה תמיד היא שצריכה לסגת? בנסון חבל בעסקה שהיא עמדה לסגור כדי להגביר את מעמדה של סופי בחברה. הוא עמד בצד בזמן שסופי שפכה עליה קפה, ודחה את זה כסיירה דרמטית מדי. ובכל פעם שסופי עשתה טעויות, ציפו מסיירה בנסון לנקות את הבלגן, להתחבא מאחורי התירוץ, "מי שיכול צריך לעשות יותר". כל השנים האלה, מה בדיוק בנסון חשב שהיא? האם כולם תמיד היו חשובים יותר ממנה? דמעות טשטשו את ראייתה של סיירה. היא קפצה את אגרופיה, נואשת לשמר את שריד הכבוד האחרון שנותר לה. בלי מילה נוספת, היא הסתובבה ורצה לכיוון השירותים. מאחוריה, מלמול של אי הסכמה התפשט בקרב הקהל הקטן של חברים. "בנסון, הגזמת הפעם." "אתה יודע כמה אכפת לסיירה מההצעה הזאת, אבל הבאת את סופי לכאן רק כדי להרגיז אותה?" בנסון, שלא היה מוטרד כלל, המשיך לחתוך את העוגה. הוא הניח חתיכה אחת על צלחת ומסר אותה לסופי. עיניה של סופי הבהבו בניצחון, אם כי היא הסתירה זאת במהירות בהבעה עצבנית, מתנצלת. "מר גריי, זאת אשמתי. לא הייתי צריכה לבוא ולהרגיז את גברת שו. אני אתנצל בפניה אחר כך, בסדר?" בנסון טפח על כתפה של סופי בביטחון, קולו רגוע ומתנשא. "זאת לא אשמתך. היא פשוט רגישה מדי. התכוונתי לגמול אותה מההרגל הזה של התפרצויות זעם בלי סיבה." "בנסון, אתה לא מודאג שסיירה עלולה לכעוס ולסרב להצעה שלך?" בנסון נשף טבעת עשן, צחוק לגלגני נפלט משפתיו כאילו הרגע שמע את הבדיחה הכי מגוחכת בעולם. "היא מתה להתחתן איתי מאז שהיא הייתה ילדה, נואשת להדביק לעצמה את השם גברת גריי. איך היא יכולה לסרב? אם היא לא הייתה צייתנית מספיק, אפילו לא הייתה לה הזכות להישאר לצידי." הקהל סביבו פרץ בתשואות וצחוק. "זה הבנסון שלנו! אפילו מלכת הקמפוס של אוניברסיטת אוסאניה לא יכלה לעמוד בפני הקסם שלו!" "בנסון, תלמד אותנו את הדרכים שלך כשתהיה לך זמן!" "פחח! שלב ראשון, תמצא לעצמך אישה שמאוהבת בך עד מעל הראש!" כולם בעיר ולמונט ידעו שסיירה הייתה למעשה הצל של בנסון. שניהם היו בהפרש של שלוש שנים, אהובי ילדות. סיירה עקבה אחרי בנסון לעיר אוסאניה לקולג', ויתרה על תוכניותיה כדי להישאר לצידו. כדי לתמוך בו בימיה הראשונים של העסק שלו, סיירה נטשה את חלומה ללמוד פסנתר. היא לקחה על עצמה את תפקיד העוזרת שלו, עבדה כל הלילה במשך חודש ימים רק כדי לעזור לו לסגור עסקה אחת. היא שתתה כל כך הרבה בארוחות עסקיות עד שפיתחה כיבים בקיבה. החברים המשותפים שלהם אמרו לעתים קרובות שסיירה אהבה את בנסון כל כך עד שהיא איבדה את עצמה לחלוטין. אבל בנסון? הוא היה כל כך משוכנע שסיירה לעולם לא תעזוב אותו שהוא התייחס אליה באכזריות בלי לחשוב פעמיים. בשירותים עמדה סיירה קפואה, ידיה מכסות את אוזניה. היא בהתה בהשתקפותה במראה - אישה עם עיניים אדומות ועור חיוור. לאט לאט, היא אילצה את שפתיה לחיוך, כזה שנראה כואב יותר מדמעות. "סיירה, עברו עשר שנים. את יכולה להפסיק להיות כל כך פתטית כבר?"