האיש בתמונה היה בנסון. הכיתוב היה: "לכך שיש לי מישהו שאני אוהב לחגוג איתו את יום ההולדת שלי, זו ברכה גדולה." טבעת היהלום על ידה של סופי הייתה בדיוק אותה הטבעת שסיירה חלמה עליה במשך שנים, זו שהיא דמיינה על האצבע שלה. ועכשיו, האיש שהיא אהבה בכל ליבה עמד לצד אישה אחרת. היא לא התכוונה להמשיך להשפיל את עצמה יותר. אם בנסון וסופי באמת אהבו אחד את השני, אז בסדר. היא תיתן להם להיות אחד עם השני. סיירה כיבתה את הטלפון שלה וניגבה את הדמעות שזלגו על לחייה. "הפעם, אני אפרד ממנו לגמרי. בלי קצוות פתוחים, בלי יותר קשרים. נגמר לי," היא לחשה בתקיפות לעצמה. … באושן סטארליין מדיה, בנסון לא עצם עין כל הלילה. הוא המשיך להרים את הטלפון שלו ולגלול בו שוב ושוב, אבל לא משנה כמה פעמים הוא בדק, סיירה לא ענתה. כשהוא הגיע למשרד מוקדם בבוקר, מצב הרוח שלו כבר היה חמוץ. לגלות שסיירה לקחה חופשת בוקר רק ליבה את הגירוי שלו. רק אחר הצהריים, כששמע שסיירה חזרה לעבודה, התסכול שלו סוף סוף התחיל להירגע. "אתה רואה? היא עדיין תחזור ותתנצל בפניי," הוא חשב בשחצנות. אבל מכיוון שהיא העזה להתפרץ, מוטב שהיא תהיה מוכנה להתמודד עם ההשלכות. אחרי שחזרה הביתה להחליף בגדים ולאכול צהריים עם מדיסון, סיירה סוף סוף הגיעה למשרד. אבל במקום לחפש את בנסון, היא פנתה ישר למשרד המנהל כדי לסיים את העבודה שהיא טיפלה בה. נשמעה דפיקה בדלת, אבל סיירה לא הרימה את מבטה. "בוא," היא אמרה בשוויון נפש. הדלת נפתחה, ובנסון הסתער פנימה, פניו אפלות וסוערות. סופי נגררה אחריו, כנועה ושקטה, כמו צל. כשסיירה לא קמה מכיסאה כדי לקבל את פניו כפי שהיא בדרך כלל עשתה, הגירוי שבנסון בקושי הצליח לשמור בשליטה התלקח מחדש. הוא צעד לעבר השולחן שלה, והקיש עליו פעמיים. "אתה צריך משהו?" סיירה שאלה בשלווה. האדישות שלה גרמה למזג של בנסון להתלקח. הוא חטף את העט מידה והשליך אותו לרצפה ברעש גדול. "את במשרד כבר שעות. למה לא באת למצוא אותי ולהתנצל?" הוא דרש. "מה בדיוק עשיתי לא בסדר שאני צריכה להתנצל עליו?" "הכית את סופי אתמול! את לא חושבת שאת חייבת לה התנצלות?" בנסון ירק, זעמו גואה כשהוא בוהה בה. הוא חיכה במשרד שלו, מצפה מסיירה לחזור לשפיות, להודות בטעות שלה. אבל היא אפילו לא טרחה להופיע, ועכשיו היא מעזה לאתגר אותו? סיירה הייתה משועשעת מהאבסורד של הכל. היא הפנתה את מבטה לסופי שעמדה מאחורי בנסון ושאלה, "את חושבת שאני חייבת לך התנצלות?" קולה של סופי בקושי נשמע. "לא, לא. זו אשמתי. סיירה, כל עוד את לא כועסת, לא אכפת לי גם אם תכי אותי שוב." סיירה פרצה בצחוק קר, ומבטה חזר לבנסון. לא היה דבר מלבד קרח בהבעה שלה עכשיו. "שמעת את זה? אפילו היא יודעת שזה לא בסדר להתערב במערכת יחסים של מישהו אחר. היא הייתה ראויה לסטירה הזאת. בכנות, הייתי עדינה איתה." הבעתה של סופי השתנתה מעט. מתי סיירה הפכה להיות כל כך נועזת? בעבר, בכל פעם שעשו לה עוול, היא הייתה שותקת, במיוחד מול בנסון. "סיירה, על מה את בכלל כועסת עכשיו?" בנסון שאל, הטון שלו גבולי בחוסר סבלנות. "האם סקירת מסמכים פגעה איכשהו באדון גריי?" סיירה השיבה. ההתנהגות הקרה והמנותקת שלה גרמה לבנסון לקפוץ את אגרופיו. הוא הכריח את עצמו לדכא את הכעס שרוחש מתחת לפני השטח. "אני אגיד את זה פעם אחרונה. אתמול בלילה, רק חגגתי את יום ההולדת של סופי. זה הכל." זה הכל? הוא הרס את ההצעה שהיא חיכתה לה שלוש שנים. הוא לקח את טבעת האירוסין שהיא בחרה והניח אותה על האצבע של אישה אחרת, ממש מול עיניה. אתמול בלילה, כשהיא נפגעה, הוא אפילו לא טרח לשאול מה שלומה. האם בכלל היה לה מקום בחייו בתור חברה שלו? אבל עכשיו, שום דבר מזה לא משנה לה. לא יותר. "אתה לא צריך להסביר לי כלום. לא אכפת לי יותר," סיירה השיבה, קולה רגוע. "לא אכפת? היא סתם עקשנית," בנסון לעג בליבו. הוא סידר את החפתים שלו בכוונה. "בסדר. אם לא אכפת לך, אז תני את המשרד הזה לסופי. שלך קרוב יותר לשלי. זה יקל עליה להביא לי מסמכים."