"אז תשכח מזה." קולו של תיאו היה נמוך, חותך את האוויר בנימה קרירה וסופית. אדריאן סגר מיד את פיו. בלי מילה נוספת, מיהר לפתוח את דלת המכונית, תנועותיו חדות ויעילות. … בזמן שבנסון התנדנד הביתה, כבר היה לילה. הוא מעד דרך הדלת, שיכור בבירור, והחל לצעוק ברגע שחצה את הסף. "איפה סיירה? היא עוד לא באה להתנצל? תגידו לה להכין לי את תרופת ההנגאובר המיוחדת שלי!" לא עבר זמן רב עד שעוזרת הבית הופיעה מחלק אחר של הבית. "אדוני הצעיר גריי, גברת שו לא כאן," אמרה בנימוס. בנסון קפא, מבט של חוסר אמון התיישב על פניו. הוא הוציא את הטלפון שלו וגלל בין ההודעות ששלח לסיירה קודם לכן, והורה לה להכין את תרופת ההנגאובר שלו. אין תגובה. נו, נו, נו. אז סיירה מעזה להתעלם ממנו. זעמו רתח מתחת לפני השטח, ובתנועה חדה, הוא השליך את הטלפון שלו על המיטה, הבעתו נעשית קודרת. עוזרת הבית, שחשה בסערה המתקרבת במצב רוחו, דיברה בזהירות. "אדוני הצעיר גריי, האם תרצה שאכין את תרופת ההנגאובר במקום?" "לא! צאי החוצה!" בנסון נזף, קולו חד וחותך. בלי מילה נוספת, עוזרת הבית הסתובבה ויצאה מהחדר, וסגרה את הדלת מאחוריה. … כשסיירה התעוררה מוקדם בבוקר שלמחרת, הריח החריף של חומר חיטוי שרוסס טרי בחדר בית החולים גרם לה לקמט את אפה באי נוחות. מצמצמת מול בהירות החדר, היא מצמצה כמה פעמים לפני שהבחינה בדמות גבוהה עומדת ליד החלון. לרגע, בלבול שטף אותה, וניצוץ של תקווה ניצת בחזה שלה. קולה, צרוד מחוסר שימוש, שבר את הדממה. "בנסון?" האיש ליד החלון קפא למשמע קולה. לאט, הוא הסתובב כדי לפנות אליה, הבעתו קרה ומנותקת. כשהשמש זורחת מאחוריו, תווי פניו הוטבעו בתבליט חד. האופן שבו הריסים שלו הטילו צללים קלים מתחת לעיניו רק הגביר את העוצמה הטבעית והחדות שהוא נראה כמקרין. כשסיירה קלטה את מלוא מראה פניו, התקווה החלושה בעיניה נעלמה ברגע. צבע עורה החיוור ממילא התרוקן עוד יותר, והשאיר אותה לבנה כרוח רפאים. "דוד תיאו? למה זה אתה?" זה היה תיאו - דודו של בנסון. "את מאוכזבת לראות אותי?" קולו היה קריר ומשולב ברמז שובב של שעשוע. תיאו התקרב, מסגרתו הגבוהה התנשאה מעליה כשהתקרב למיטה. הצל שהוא הטיל הורגש כמכריע ובלתי נמנע. סיירה תמיד רחשה תערובת סותרת של כבוד ופחד כלפיו. היא הכריחה את עצמה להישאר רגועה, אם כי הבעתה הנוקשה הסגירה את אי הנוחות שלה. "לא. פשוט טעיתי בך למישהו אחר," היא ענתה בזהירות. "סיירה, זו הפעם השנייה שאת טועה בי למישהו אחר." טון הדיבור החד של תיאו חתך את האוויר, קר ומשולב באי אישור שקט. עיניה של סיירה הבהבו קלות כאשר מחשבותיה נסחפו בחזרה לפעם הראשונה שפגשה את תיאו. זה היה לפני שלוש שנים, באחוזת גריי. היא הלכה לשם לחפש את בנסון וראתה צעיר עומד בגינה כשגבו אליה. מבנה גופו היה דומה להפליא לזה של בנסון, והוא אפילו לבש את אותו סגנון של בגדי בית לבנים שבנסון העדיף לעתים קרובות. רעיון שובב עלה במוחה - היא רצתה להפחיד אותו. בתנועה שקטה, היא התגנבה מאחוריו, נעמדה על קצות אצבעותיה וכיסתה את עיניו בידיה. "בנסון, נחש מי זה?" קולה היה מתוק ועליז, פניה זוהרות בחיוך שובב ומאושר. אבל התגובה שהיא קיבלה לא הייתה הטון החמים והשמשי של בנסון. במקום זאת, זה היה קול קר, חלק, ומרתק באופן בלתי צפוי. "אני לא בנסון." היא קפאה, נבהלה, ידיה נופלות כשהיא מעדה לאחור בפאניקה. התנועה גרמה לה למעוד על רגליה שלה, והיא החלה ליפול. לפני שהיא פגעה בקרקע, יד חזקה הושטה, תפסה אותה ומשכה אותה לתוך חיבוק יציב ואיתן. "תזכרי את זה, אני תיאו." הקול הקפוא הדהד מעליה, וכשהיא הביטה למעלה, נעתקה נשימתה בגרונה. פניו היו יפים להפליא, אבל עיניו החדות והקרות שלחו צמרמורת ישר דרכה. באותו רגע, היא הבינה שהיא שיחקה בלי ידיעתה תעלול על "מלך השדים" הידוע לשמצה של משפחת גריי, אדם שחששו מפניו בגלל המוניטין הקר והאכזרי שלו. סיירה הייתה מבוהלת. מאותו יום ואילך, בכל פעם שהיא נתקלה בתיאו, היא נמנעה ממנו בכל מחיר. עכשיו, כשמבטה הבהב באי נוחות, היא ידעה שגם תיאו לא שכח את היום הזה. הוא באמת עמד במוניטין שלו בשמירת טינה. "אני מצטערת, דוד תיאו."