כל עוד בנסון זכר את עצמו, סיירה נצמדה אליו כמו דבק, מתערבת כל הזמן בענייניו. היה ברור שהיא מעריצה אותו, אבל היא תמיד עטתה על עצמה חזות מרוחקת, מעמידה פנים שלא אכפת לה. חייה היו שגרה שקטה של קריאה, ערבוב בשמים, נגינה בפסנתר ובישול – כל כך משעממים, כל כך חסרי חיים. להיות לידה הרגיש חונק, כאילו כל הכיף נשאב מהעולם שלו. הנחמה היחידה? היא הייתה צייתנית. אין סיכוי שהיא תממש את הפרידה. היא סתם כועסת. סיירה כעסה עליו בעבר, פעמים רבות. הוא היה נותן לה מתנה קטנה, משליך כמה מילים מתוקות, ודי מהר היא הייתה חוזרת אליו עם אותה מסירות טיפשית. "רק תראה. ברגע שזה יעבור, אני אשלח לה הודעה קצרה. תוך זמן קצר היא תהיה אצלי ותכין לי את תרופת ההנגאובר המיוחדת שלה. נשים – אי אפשר לפנק אותן יותר מדי." הוא דיבר בביטחון מוחלט, בטוח שהיא לעולם לא תעזוב אותו. שביעות הרצון העצמית שלו העלתה חיוך עצל על שפתיו. "לעזאזל, בנסון! יש לך את הבחורה שלך כרוכה סביב האצבע שלך!" "בכנות, אני מקנא. אפילו עוזרת הבית שלי לא קשובה כמוה!" בנסון צחקק, כורך זרוע סביב מותניה של סופי. "אני במצב רוח טוב הלילה. אחרי שנסיים את העוגה, נצא לעוד כיף. הלילה עליי – כל מה שתרצו." … סיירה מעדה החוצה מהמלון, הדם מהפצע שלה ספג דרך מחצית השמלה הלבנה שלה, והמראה הזה משך מבטים סקרנים מעוברי אורח. הבעתם הייתה מלאה בלעג כאילו הם צופים בליצן המגשש את דרכו ברחובות. דמעות זלגו על לחייה ללא שליטה, וכל מה שהיא רצתה היה להיעלם. היא הייתה כל כך מוסחת על ידי מצוקתה שהיא אפילו לא שמה לב לאיש שנכנס לנתיב שלה עד שהיא התנגשה עם הראש בחזה שלו. "מר גריי!" אדריאן קול, שהלך בעקבותיו בצמוד, קפץ בבהלה. הוא צעד קדימה במהירות, מוכן להרחיק את האישה שמעדה זה עתה אל הבוס שלו, תיאו גריי. ההנחה המיידית שלו הייתה כרגיל – ניסיון חסר בושה של אישה נוספת להשליך את עצמה על תיאו. אבל לפני שאדריאן הספיק להתערב, האישה מעדה אחורה בעצמה ונפלה ארצה. הוא מצמץ, נדהם לרגע. האם זה סוג של תרמית? "היי! אפילו אל תחשבי לזייף נפילה כאן! את זו שרצת לתוך מר גריי!" נזף אדריאן. מבטו החד של תיאו זז כלפי מטה, ותפס מיד את מריחת הדם שמכתים כעת את חולצתו במקום בו האישה התנגשה בו. גבותיו התכווצו בקמט קל. "אני מצטערת. לא התכוונתי," מלמלה סיירה באופן אינסטינקטיבי. היא נאבקה לדחוף את עצמה מהקרקע, אבל גופה הרגיש מרוקן לחלוטין, גפיה רפויות ולא מגיבות. ראייתה התערערה, כתמים כהים הבהבו בקצוות. לשמע קולה, עיניו הכהות של תיאו הבריקו בעוצמה פתאומית. הוא בהה באישה המכווצת על הקרקע, ולרגע קצר חוסר אמון חלף על פניו. בלי היסוס, הוא התכופף לידה ושלח יד והבריש את שערה הפרוע לאחור מפניה. תחת הזוהר העמום שנשפך מפתח הכניסה למלון, תווי פניה נראו במלואם. "סיירה," הוא מלמל, קולו העמוק מהדהד וחלק, כמו צליל מתמשך של פסנתר. סיירה נאבקה להרים את ראשה, ראייתה מעורפלת, כאילו היא בוהה בפנים מוכרות שהיא לא מצליחה להתמקד בהן. "אתה…" לפני שהמילה הספיקה לברוח משפתיה, עולמה דעך לשחור. היא נפלה הצידה, חסרת הכרה. תיאו זז במהירות, תופס אותה לפני שהיא הספיקה לפגוע בקרקע. עיניו החדות התמקדו מיד בחתך בזרועה ובארגמן העמוק שספג דרך בד השמלה הלבנה שלה. הבעתו החשיכה, ניצוץ מסוכן הבהב במבטו. "היא לא אמורה להתחתן בקרוב? איך היא הגיעה למצב כזה?" הוא מלמל, קולו נמוך ובלתי קריא. האם הוא נשא דאגה או בוז היה בלתי אפשרי לדעת. בלי היסוס, תיאו הרים אותה בזרועותיו. התנועה הייתה עדינה באופן בלתי צפוי, כמעט זהירה. היא גדלה, אבל למה היא מרגישה אפילו קלה יותר מבעבר? אדריאן, שעדיין לא הספיק להעיף מבט ראוי בפניה של סיירה, קפא בחוסר אמון. תיאו המופנם והבלתי ניתן להשגה, שהתגאה באדישותו לנשים, מחזיק כעת אחת בזרועותיו. האם ההתנגשות איכשהו הציתה רגשות? "מר גריי, אתה—" החל אדריאן, קולו מלא בהלם. "בית חולים," קטע תיאו. "אבל יש לך פגישה חשובה מתוכננת. אנחנו בשלב קריטי במשא ומתן! אם לא תשתתף, אנחנו עלולים לאבד את הפרויקט!"