מנקודת מבטה של סברינה מצמצתי בהפתעה ובבלבול, מעדה מעוצמת ההלם. "אני- אני לא עשיתי את זה!" קראתי, עדיין מתקשה לתפוס במה אני מואשמת. שלוש המשרתות המשיכו לחזור על אותו סיפור, שאני ניגשתי אליהן בחצות ונתתי להן מנה להחליק לתה של איריס הבוקר, מה שככל הנראה יגרום לה לאבד את ההיריון שלה. שאיימתי להרוג אותן אם הן יסרבו לעשות את זה. זה היה אבסורדי ומגוחך בעיניי כי נשארתי בחדר החדש בוכה את ליבי עד שהתשישות גרמה לי לאבד את ההכרה. "איריס בטח שידלה אותן לעשות את זה! זה כל כך ברור. היא עושה את זה כדי לגרום לי להיראות רע, כאילו אני לא עוברת מספיק גם ככה." האשמתי, מצביעה על איריס שנראתה חלשה ונשענה על זאין, אבל ידעתי שהיא רק מעמידה פנים. זה מילא אותי בכאב ובגידה כל כך גדולים שזאין לא דחה מיד את ההאשמות של המשרתות וקרא להן על השקרים הברורים שלהן, כי זו הייתה האשמה שאף אחד קרוב אליי לא היה שם לב אליה. אני ממש לא יכולה לפגוע בזבוב. אז למה שאפגע באיריס? אין מצב שזאין יאמין לזה, נכון? עם זאת, זאין צעד לעברי וסטר לי על הפנים, אבל לפני שהספקתי ליפול, הוא הושיט יד ותפס את גרוני, כעס בוער בעיניו. "איך את מעזה? איך לעזאזל את מעזה? יש לך משאלת מוות?" הוא רעם לתוך פניי וכשהלחי שלי צרבה, נאבקתי לנשום ותפסתי את פרק ידו תוך כדי שאני מתנשפת. זאין האמין למילים של המשרתות יותר משלי וזה כאב יותר מאשר כשנתפסתי אותו בוגד. זה כאב כל כך שזה גרם לליבי להתרסק לחלוטין. "איריס הייתה לידי כל הלילה! איריס מעולם לא פגשה את המשרתות האלה בכל חייה, ובכל זאת הנה את, מאשימה אותה בתכנון להרעיל את עצמה! האם זה בכלל נשמע לך הגיוני? מי אי פעם יתכנן נגד מישהו אחר בצורה הזו? תסתכל עליה, היא כל כך חלשה, היא התעלפה פעמיים הבוקר והיא עלולה לאבד את ההיריון הזה, היא עלולה לאבד את התינוק שלי! איך את מעזה לתכנן להרוג את התינוק שלי ועדיין יש לך את החוצפה לשקר?" הוא דרש, ורידים פועמים ואחיזה מתהדקת סביב גרוני אחרי כל מילה. לא האמנתי שהוא יאמין שיש לי את זה בתוכי להרעיל מישהו, тем более את אחותי בהריון! אני אולי עצובה ופגועה אבל זה משהו שאני לעולם לא אעשה. כשסוף סוף הוא השליך אותי למטה, אמרתי לו בדיוק את זה דרך נשימות אוויר נחוצות מאוד, אבל הוא רק לעג לפני שהצביע לעברי. "אתמול בלילה, אמרת לי שתלכי לכל אורך כדי להגן על הכס שלך. האם זו הדרך שלך לעשות את זה? על ידי הריגת התינוק שלי?" הוא שאג ונענעתי בבהילות בראשי תוך כדי שאני מנסה לגרום לו להקשיב לי. "אני, זאין קרו, דוחה אותך, סברינה נואלס כבת זוגתי. את כבר לא בת זוגתי, או הלונה שלי. את הודחת רשמית גם כן." כל חיי נהרסו בהרף עין. הורדתי לאף אחד דחוי ומוכתר לפני כמה שעות, והחדשות כבר התפשטו לכל עבר. ראשי הוטל בבושה כשצעדתי כי כולם הצביעו לעברי ולעגו לי בגלוי. הם לא יכלו לטרוח לעשות את זה מאחורי גבי מכיוון שכבר לא הייתי לונה. לא היה לי בן זוג, ילד או כס. לא היה לי שם, לא היה לי אף אחד לצידי. הייתי לבד לגמרי. לא היה טעם להמשיך לחיות. מצאתי גשר וקפצתי מעליו כי לא יכולתי לחשוב על זה יותר מדי, אבל יד תפסה את ידי לפני שהספקתי ליפול למים, ושמעתי קול עמוק קורא לאנשים אחרים לסייע במשיכתי למעלה. זה גרם לי לבכות ללא שליטה ולמרות כמה שניסיתי להילחם באנשים שמנסים להציל אותי, הם סירבו לתת לי להרוג את עצמי. "ששש. את בטוחה עכשיו." הקול העמוק הרגיע בזמן שזרועות כרכו אותי. לא רציתי להינצל, רציתי למות! אז בכיתי חזק יותר, נאחזת במושיע שלי כשכל הסביבה החשיכה סביבי. כשהתעוררתי, הבנתי שאני קשורה, וזה גרם לי להרגיש מבולבלת מאוד. נאבקתי לזכור את הדברים האחרונים שקרו לפני שהתעלפתי, והכל לאט לאט התחיל לחזור, שבו ניסיתי להרוג את עצמי לפני שמושיע עם קול עמוק הציל אותי בניגוד לרצוני. אז למה אני כרגע קשורה מאז שהוצלתי? קראתי למישהו ואחרי זמן קצר, דלת החדר החשוך נפתחה ואור שטף לתוכו. שני גברים ניגשו אליי ואחד כרע לפניי, בוהה בי בעיון. "מ- מי הציל אותי?" שאלתי, פחד ניכר בקולי. הקול העמוק והמוכר צלצל בצחוק לכמה שניות ומצמצתי בבלבול. "הציל?" הוא חזר ואני הנהנתי בחשש. "כמעט קפצתי... אבל אתה..." "אה, אני זוכר מה קרה." הוא נופף בי. "אבל לא הצלתי אותך. פשוט לקחתי אותך כי יש שימושים טובים יותר שאת יכולה להשתמש בהם בחייך, בהשוואה רק להרוג את עצמך." הגבר המשיך, עיניו נוצצות. הרגשתי לא בנוח ומפוחדת. מי היו הגברים האלה? מעולם לא ראיתי אותם קודם לכן. "א- אפשר בבקשה לעזוב?" לחשתי, ללא הצלחה לשחרר את ידי הקשורות שלי. "תודה לך על שהצלת אותי אבל לא ביקשתי להיות. אני מעדיפה למות במקום זאת, אני לא רוצה לשים את חיי לכל שימוש טוב יותר שיש לך בראש." שני הגברים פרצו בצחוק הפעם. "זה לא חמוד שהיא חושבת שיש לה ברירה כאן?" הראשון דרש והם התמוססו בצחוק שוב. בשלב זה, עמוד השדרה שלי היה נוקשה וליבי היה סתום בפחד עצום. "בבקשה תרשה לי ללכת." התחננתי בפחד. שני הגברים התחילו להפחיד אותי. לא ידעתי מי הם או איפה אנחנו, ולא היה לי אכפת, רק רציתי לעזוב מכאן עכשיו. "אנחנו חוששים שזה לא יכול לקרות." הראשון משך ואני שאפתי נשימה חדה, הפחד התעצם בתוכי. "י- אתה יודע מי אני?? א- אני ל- לונה..." עדיין גמגמתי על מילותיי כששני הגברים צחקקו חזק. "זה מעבר למצחיק כי רק עכשיו גילינו שהאלפא שלך דחה והדיח אותך. זה עובד בשבילנו כי הוא אפילו לא יחפש אותך. גרמת לזה להיות כל כך נוח בשבילנו." התעלמתי מדקירת הכאב בחזה שלי והתזכורת למה שהיה לי פעם, שנלקח ממני על ידי אחותי שלי, בזמן שההורים שלי תמכו בכל צעד שלה. "מה א- אתה מתכנן לעשות איתי?" הצלחתי לשאול דרך הגוש בגרוני. "שמעת פעם על הכרוניקל?" הראשון שאל ונשימתי מיד נתקעה בפחד. עיניי התרחבו ברגע הבא, פה פעור. "מה?" לחשתי והם צחקקו. "התגובה שלך אמרה הכל. כמובן ששמעת עליו. לכולם יש." הראשון המשיך ומצאתי שקשה לנשום מהכיוון של השיחה הזו. הכרוניקל הוא אחד מאלף הכינויים שהאלפא של אלפא משתמש בהם. כולם יודעים מי הוא, למרות שאף אחד מעולם לא הצליח לראות את פניו קודם לכן. "מ- מה יש לזה קשר אליי?" לחשתי, עיניי עדיין פעורות בפחד. שמו לבד מספיק כדי לגרום לכל אחד ליפול על ברכיו בפחד. "את בטח מודעת לכך שכל חבילה צריכה לשלוח בתולה אליו מדי שנה כדי להימנע מביקור של זעמו. ובכן, מכיוון ששוטטת לחבילה שלנו היום ואנחנו נאבקנו למצוא בתולה שתייצג את החבילה שלנו, החלטנו להציע אותך לו כמנחה השנתית שלנו."