נקודת מבטה של סברינה: נמאס לי מהבולשיט הזה להיום. "איזה חדר פסנתר, אדוני?" שאלתי, מרימה את הסנטר כדי לנעוץ בו מבט. עיניו הכהות הצטמצמו. "בואי לחדרי ברגע שתסיימי עם מטלותייך." גבותיי קפצו. לחדריו? ובכן, זה מאוד לא צפוי. "למה?" שאלתי. "אני אורח המלך, ואת חייבת לציית." הוצאתי את הלשון לצד הלחי ופלטתי אנחה. "בסדר גמור," אמרתי. הוא חלף על פני והתרחק. צפיתי בו עוזב, תחושת פחד עמוקה מתיישבת בבטן שלי. הוא