מנקודת מבטה של סברינה: יש נחש במיטה שלי. שחור, מבריק, שורק בסערה. עיניו החרוזיות נעצו מבט בי, ויכולתי להגיד שהוא רותח מזעם. בהיתי בו, גופו השחור כזפת ניגוד למה שהיו פעם סדינים לבנים של המיטה שלי. אם לא הייתי מבחינה שמשהו זז מתחת למיטה, הייתי נעקצת. בלייר. הכלבה המזדיינת הזאת. היא זו שעשתה את זה. ידעתי שהנחש ארסי. ידעתי שאם אגע בו בידיים חשופות, הוא ינשוך אותי. ולאף אחד לא יהיה אכפת. ישבתי על הרצפה, מהרהרת מה לעשות. מאוחר, אני חושבת שזה בערך שלוש לפנות בוקר. יש לי בערך שעתיים לישון לפני שאני צריכה להתעורר שוב. העפעפיים שלי נופלים, אבל אני לא מעזה לעצום את העיניים. הנחש הרים את ראשו, מכסה הופיע על צווארו. לעזאזל, קוברה מלכותית. אני ממש מתה עכשיו. הקוברה נעצה מבט בי. לשונה המפוצלת החליקה החוצה מפיה, שריקות חזקות מילאו את האוויר. "אתה כועס עליי?" שאלתי. צחקתי בעדינות, אני בטח משתגעת עכשיו לדבר עם נחש. ראשו התנדנד הצידה. "זו לא אשמתי שהוצאת מהסביבה הטבעית שלך. אני גם לא בדיוק שמחה לראות אותך במיטה שלי." השריקות שלו פחתו בעוצמתן. אם לא הייתי יודעת טוב יותר, הייתי אומרת שהוא בוהה בי בסקרנות. המכסה שלו ירד לאט. הוא החל להתקדם לעברי. הושטתי את ידי אליו. לא היה לי מושג מה אני עושה. אבל הלב שלי הרגיש רגוע. לא הרגשתי פחד בכלל, צופה בנחש מחליק לעברי. "אתה לא תפגע בי." אמרתי בלחישה רכה. הנחש עצר והסתכל עליי. "אתה לא תפגע בי," אמרתי את זה שוב. ושוב. ושוב. הוא המשיך להתקדם לעברי. הוא הגיע לידי המושטת והניח את ראשו על כף ידי. זה הרגיש קר למגע. ואז לאט הוא עלה על כף ידי, גופו התכרבל סביב זרועי. קצת צמוד, אבל לא חזק מדי. זרועי נעטפה בקשקשים קרים. צמרמורת עברה בעמוד השדרה שלי. הרמתי את ידי למעלה ובהינו זה בזה. "אני מצטערת," אמרתי בעדינות. ראשו הזדקר. "אני אחזיר אותך, בסדר?" הוא שרק, לשונו יצאה במהירות. קמתי על רגליי. הוא לא הסיר את מבטו מפניי. לא היו לי חלונות בחדר הזה, אז יצאתי מהחדר והלכתי במורד המסדרונות, לכיוון הגנים. "מה את עושה?!" קול נמוך שרק בחוזקה. הקוברה שרקה ופנתה, המכסה שלה התלקח. ליידי ניפרה עמדה בפתח הדלת, אוחזת פנס בידיה. האור הזהוב הרך האיר את פניה הרזים וגרם לה להיראות אפילו יותר מפחידה. עיניה היו פעורות באימה, בוהות בנחש הכרוך סביב ידי. "אני לוקחת אותו הביתה." אמרתי. הסתכלתי על הנחש. הוא רתח עליה. הסתובבתי אליה. "מישהו שם את זה במיטה שלי." "איך את מחזיקה אותו?!" שאלה, בהלם על פניה. משכתי בכתפיי. "אני לא יודעת. פשוט הרמתי אותו והוא נשאר רגוע. את שמת אותו שם?" היא נפנפה בזלזול. "לילה טוב." אמרה והלכה על פני. זוהר הנר עקב אחריה במורד המסדרון עד שנעלם. המשכתי עד שהגעתי לגן. הורדתי את ידי למטה אל הקרקע. "אתה יכול ללכת עכשיו," אמרתי. הנחש בהה בי, לא זז. עלה בדעתי שהבנות משתמשות גם בגן הזה. במעמקי מוחי רציתי שבלייר תהיה זו שתראה אותו, אבל למרות כמה שהיא מגעילה, לא הייתי רוצה שהיא תמות מנשיכת נחש. "אל תפגע באף אחד כאן, בסדר?" אמרתי בחיוך קטן. "אולי תפחיד אותם קצת. אבל אל תנשוך." הוא שרק. אני חושבת שזו הייתה כן? רגע, זה בכלל אמיתי עכשיו? אני באמת מדברת עם נחש? או שזה חלום? נרדמתי על הרצפה וחלמתי את כל המפגש הזה? או שאני בעצם מתה? גופו של הנחש שהתהדק סביב זרועי הרגיש אמיתי מדי מכדי שאני אהיה ישנה או מתה. "לך." אמרתי בתקיפות, קולי חד. "אתה חייב ללכת עכשיו. אני צריכה לישון. יש לי עבודה מחר בבוקר" לאט לאט, הוא השתחרר מזרועי והחליק אל רצפת הגן. הוא בהה בי למשך כמה שניות לפני שנעלם מאחורי שיח ורדים. מה לעזאזל קרה לי עכשיו? הרגשתי דקירה חדה קטנה על כף ידי. הסתכלתי למטה וראיתי חתך על כף ידי, קשקש שחור יחיד מוטבע בעורי. הוצאתי את הקשקש, מצטערת כשהוא חתך לתוך הפצע. זה לא היה פצע עמוק, הוא אמור להיעלם תוך כמה ימים. הקשקש בידי נראה לא טבעי, צורה של יהלום עם קצוות חדים. הרמתי אותו מול שמי הלילה, והוא זרח בגוונים ססגוניים. זה יפה. אני אשמור את זה. ****** "לא היית צריכה לעשות את זה," אמרה הבחורה, בפעם השלישית בפחות משתי שניות. ניגבתי את הזכוכית. קולות של בכי הדהדו מאחוריי. בלייר הייתה כורעת על השטיח, בוכה את חייה בזמן ששתיים מהבנות הבכירות הקיפו אותה והשתיקו אותה. "באמת לא היית צריכה לעשות את זה." אמרה הבחורה שוב, פחד בקולה. "אבל עשיתי." אמרתי בשלווה. חלונות נקיים מפסים. וואו, אני משתפרת בזה. "היא תבוא אחרייך." פניתי והסתכלתי עליה. היא נראתה צעירה ממני, עיניה החומות פעורות ומלאות בפליאה ילדותית. היא בטח הייתה אחת מקטינות הגיל שזיין שלח. למרבה המזל, היא לא זיהתה אותי. פניתי והסתכלתי על בלייר. "אני שמחה שעשיתי את זה." אמרתי בחיוך זדוני. אחרי כל תקרית הנחש, בקושי הספקתי לישון שלושים דקות לפני שהייתי צריכה לעבוד שוב. בלייר הייתה ממש בפנים שלי דבר ראשון בבוקר, שואלת אותי שאלות שהצביעו על הרעלה. "את מרגישה סחרחורת? עייפה? חולה? כאילו את הולכת ליפול ולמות?" לא עניתי לה. מסיבה מוזרה כלשהי, החתך על כף ידי החלים לחלוטין. ובמקומו היה מעין סימן בצורת סהר. צלקת מאוד מוזרה. נשאתי את הקשקש איתי בכיסים שלי, הוא היה אפילו יותר יפה בשמש. בלייר המשיכה לבוא אחריי. היא והמשרתות שלה כולן בפנים שלי. הן הפכו את מי הניקוי שלי, הן לכלכו את המסדרונות אחרי שקרצפתי אותם לשלמות מבריקה. התעלמתי מכל זה. בלייר בטח כעסה על חוסר התגובות שלי. היא תפסה לי בשיער וצעקה לי בפנים. איבדתי את זה. ידי זזה לפני שיכולתי לעצור אותה. סטרה לה הכי חזק שיכולתי, ה"טווואק" הבשרי שהיא פלטה נשמע מאוד כואב. הצד הימני של פניה התנפח די מהר, עינה כמעט נסגרה. היא פרצה בבכי כמו מלכת דרמה, המשרתות שלה כולן מיהרו לצידה לנחם אותה. עם הבכי שלה כמוזיקה, המשכתי בניקוי שלי. "כדאי לך לברוח עכשיו." אמרה הבחורה לידי שוב. "לברוח מהמקום הזה. ולא לחזור" "אני לא בורחת מבלייר. הגיע לה הכל." "את לא תגידי את זה לעוד הרבה זמן." "אני בספק." זה הרגיש טוב. לסטור לבלייר הרגיש ממש טוב. בפעם הראשונה שאי פעם סטרתי למישהו, אני אוהבת את זה הרבה יותר ממה שדמיינתי. הייתי צריכה לעשות את זה קודם. הרבה קודם. "את!" אחת המשרתות הסתערה לעברי. היא בעטה בדלי מי הסבון. "את רוצה למות נכון?!" היא שאגה, פניה מכווצות בזעם. במחשבה שנייה, הייתי צריכה להגיד לנחש לנשוך את בלייר. חייכתי בחיוך מתוק לבחורה. "אם לא תזוזי, את תהיי זו שתבכה בקרוב." "זה מספיק," אמרה בלייר. הסתכלתי עליה, פניה היו אדומות ומלאות בדמעות. היא בהתה בי בעינה הפקוחה. "את תשלמי על זה, חולדת שפחה!" כן. הייתי צריכה להגיד לנחש לנשוך אותה. הרמתי את הדלי הריק ואת ציוד הניקוי שלי. תודה לאל שזה היה החדר של בלייר. ברגע שהיא תסיים לבכות, היא תוכל לנגב את הרצפה עם השמלה שלה. יצאתי מהחדר ופניתי לחדר הבא שהייתי אמורה לנקות. הרגשתי דקירה חדה בצד הירך שלי. הקשקש בכיס שלי חתך את בד הכיס וניקר את הירך שלי. הוצאתי את הקשקש ובהיתי בו. האם זה היה הדמיון שלי, או שהיה פס אדום חדש על גופו. בהיתי בו, מוקסמת. מה זה הדבר הזה?