מנקודת מבטה של סברינה: חשבתי שזה יהיה רק ארוחת ערב אתמול בלילה. חה! כמה טעיתי?! למחרת בבוקר, המשרתות התאומות האלה הופיעו שוב, שטפו אותי לגמרי ושלחו אותי למלך לארוחת בוקר. הייתי גוועת ברעב. הבטן שלי נהמה בלי הפסקה, וכל מה שרציתי היה לחפור במעדנים המוצגים ופשוט לאכול. לדחוף את הפנים ואת הבטן שלי. אפילו לא נגעתי במים. "את לא הולכת לאכול?" שאל המלך, ואוי, הוא היה עצבני. זה שימח אותי מאוד. "לא, הוד מלכ