מנקודת מבטה של סברינה עד כמה המזל שלי יכול להיות עלוב? האם פגעתי באלת הירח בגלגול הקודם שלי? ועכשיו היא לקחה על עצמה להרוס לי את החיים באופן אישי? "אתם שולחים אותי ל..." נאנקתי, לא מסוגלת להוציא את שאר המילים מגרוני. "כן, מותק." אמר האיש בחיוך מתגרה. "תראי, זה הרבה יותר טוב ממה שתכננת לעשות עם החיים שלך, לא?" "אני לא אלך!" כוח משום מקום מילא אותי ונאבקתי נגד הכבלים שלי. "תשחררו אותי! אני לא אהיה קורבן! אני לא אעשה את זה!" האיש התכופף לגובה העיניים שלי, מבט מרושע בעיניו שלא הבטיח לי דבר טוב. הוא אחז בסנטרי ואילץ אותי לפגוש את עיניו. "איזה טון יש לך למישהי שהחיים שלה נתונים לחסדי." "תשחרר אותי, בבקשה," בכיתי, דמעות מילאו את עיני. ליבי הלם כל כך חזק שחששתי שהוא יתפוצץ בתוך החזה שלי. "אני לא יכולה... אני לא יכולה להישלח אליו, בבקשה, אני מתחננת אליך." "מאוחר מדי עכשיו." הוא אמר ומשך את ידו לאחור והשאיר מאחוריו סימנים של קצות אצבעותיו בעורי. הוא פנה אל האיש השני ונתן לו אות. "תרימו אותה! אין לנו זמן לבזבז!" "לא, בבקשה!" צעקתי בכל כוחי. "בבקשה אל תעשו לי את זה! פשוט תהרגו אותי! אני מתחננת אליך, פשוט תהרגו אותי!" האיש השני התקרב אליי. הוא תפס אותי והשליך אותי בחוסר טקסיות על כתפו. צעקתי כשכתפו חדרה לתוך הצלעות שלי ודקרה. בעטתי ונאבקתי נגד אחיזתו, אבל זה מהר מאוד התברר כרעיון רע. הוא הקפיץ אותי על כתפו. ממש זרק אותי גבוה באוויר, תפס את מותני והטיח אותי בחזרה על כתפו. צעקתי, הכאב הרגיש כאילו אני הולכת להקיא את כל קרבי. דמעות חמות זלגו על עיני וגופי קפא, כל המאבק והרוח הוצאו ממני. הוא לא אמר מילה, הוא לא הזהיר אותי, פשוט כלום. הכאב הזה הוא כלום לעומת הכאב שעומד לבוא. כל גופי רעד מפחד ממה שמצפה לי. האלפא של האלפות... מעולם לא חשבתי שאפילו בחלומות הפרועים ביותר שלי אפגוש אותו. הנשים סיפרו סיפורים עליו לילדים שלא התנהגו יפה. "אם תמשיכו להיות שובבים, תישלחו לאלפא של האלפות. והוא יאכל לכם את הלב." וילדים מיד הסתדרו ועשו מה שביקשו מהם. עכשיו זה לא סתם הולך להיות שמועה, אני באמת הולכת לראות את האיש הזה פנים אל פנים. אומרים שהוא מפלצת שאוכלת את הלבבות טריים ועדיין פועמים של העלמות שהלהקות שולחות בדרכו. אומרים שזו הדרך היחידה שהוא מצליח לשמר את חייו בגלל קללה שהוטלה עליו. אומרים שהוא אוכל את זה נא ומורה לאנשיו להיפטר מהגופות ברגע שהוא מסיים. אמרו שאף אחד לא יודע איך הוא נראה כי כל מי שמביט בו כבר מת. התייפחתי על כתפו של השומר, דם זורם לראשי וגורם לי לסחרחורת, דמעות זולגות על פני בזרימה אינסופית של מי מלח. למה? רק למה? למה הייתי צריכה להיות במקום האומלל הזה בזמן האומלל ביותר? למה ניסיתי להתאבד? למה?! אם לא הייתי מנסה להתאבד, אז לא הייתי במצב הזה עכשיו. למה חשבתי שהחיים שלי קודם היו קשים כשעכשיו אני עומדת להישחט ולאכול את הלב שלי נא? למה אלת הירח כל כך שונאת אותי?! מה כבר עשיתי כדי להגיע לי הכאב הזה?! במחי יד חיי ירדו לטמיון. כל מה שאני אוהבת התהפך נגדי, ועכשיו אני קורבן. איזה סוף מאכזב לחייה של סברינה נולס. בכיתי ובכיתי כל הדרך. אף אחד מהגברים לא הציע לי מילות נחמה. הייתי יורקת להם בפנים אם הם היו אפילו מנסים. ***** אחרי מה שנראה כמו שעות של הליכה אבל למעשה היו דקות, החוטפים הגיעו לבית מרחץ. השמש מעל הראש שקעה בהדרגה, ובית המרחץ התעורר לחיים. האיש שהיה לי על כתפו תפס אותי והשליך אותי למטה, ואילץ אותי לעמוד על רגליי. הוא תפס את פרקי הידיים הכבולים שלי וגרר אותי לתוך בית המרחץ ההומה. אנשים הפסיקו את מה שעשו ופנו לבהות, ולחשו שיחות חרישיות ביניהם. הרגשתי חשופה למרות שהייתי לבושה לגמרי. הוא גרר אותי לחדר פרטי ודחף אותי פנימה. נפלתי קדימה, עומדת לפגוע בקרקע כשזרועות חזקות תפסו אותי. "תנקו אותה." אמר האיש בנימה מצווה. "היא צריכה להישלח לכרוניקל הלילה." האדם שתפס אותי תפס את כתפיי והחזיק אותי. פגשתי פנים אל פנים אישה בעלת מראה מפחיד. היה לה מקטרת ארוכה בפה, שערה קשור לגולגולת על ראשה ועיניה הכהות הסתכלו עליי כאילו הייתי מזיק. "הממ," קולה היה עמוק כמו של גבר. היא סובבה אותי שמאלה וימינה, מצקצקת בלשונה תוך כדי. "הזאת קצת רזה מדי." "אנחנו לא צריכים את הבשר שלה, זה הלב שלה שאנחנו צריכים." האיש נזף. האישה נפחה על המקטרת וגלגלה את עיניה הזעירות. "לא משנה." היא השליכה אותי לתוך אמבטיה ממתינה. נפלתי עם רעש חזק, המים החמים חלחלו דרך בגדיי. ניסיתי לקום ונפלתי, מים נשפכים מסביבי. "צא עכשיו, אל תהיה סוטה." האישה נופפה בזלזול. שמעתי את האיש עוזב, הדלת נסגרת בטריקה. האישה שפכה בקבוק סבון ריחני על ראשי והחלה לחפוף את שיערי באגרסיביות. זעקות המחאה שלי לא אמרו לה דבר, היא אפילו לא טרחה להסתכל עליי, מזמזמת לעצמה שיר חסר מנגינה כשהיא קרצפה את גופי. ברגע שהיא סיימה, היא טבלה דליים של מים קרים עליי. שני שטיפות מאוחר יותר וייבוש כואב, היא לקחה אותי לחדר חדש שם הוכרחתי ללבוש שמלה לבנה ונאמר לי לשבת מול מראה בזמן שחבורה של נשים עבדו על פני. הדמעות לא הפסיקו לרדת. כל משיחת איפור על פני הרגישה כמו חותם על גזר דין המוות שלי. לא יכולתי אפילו לראות את ההשתקפות שלי במראה שלפניי. הרגשתי את ראשי מצליף הצידה לפני ששמעתי את קול הסטירה הרועמת. "למען השם! תפסיקי עם הבכי הרחמני שלך?! את גורמת לי לעשות את העבודה שלי שוב ושוב!" אחת הנשים שעשתה לי איפור צעקה. לחיי פקעה מהעוקץ של הסטירה. זה הרגיש כמו אלף דקירות נעוצות בפני. דמעות זלגו על עיני, מהכאב או מהסטירה, לא ידעתי. ראשי נתפס והוחזק בכוח במקום כשהן המשיכו למרוח איפור כאילו כלום לא קרה. "תתעשתי! את לא הנערה הראשונה שנשלחת אליו, תפסיקי להתנהג כאילו המזל שלך הוא הגרוע ביותר!" היא צעקה. נחרתי, נושכת את שפתי כל כך חזק שטעמתי דם. אני לא הנערה הראשונה שנשלחת אליו. אני לא אהיה האחרונה. אני רק נקודה בים הנערות שהוא צרך. הנשים סיימו את עבודתן והשליכו אותי החוצה שם החוטפים חיכו. הם לקחו אותי איתם לאלפא שלהם. פחדתי שאני הולכת להיזרק כמו שק תפוחי אדמה על כתפיו של מישהו. אבל במקום זאת הם הובילו אותי בפרקי ידי הכבולים שלי. "זאת היא?" שאל האלפא ברגע שהוצגתי לפניו. שמרתי את עיני על כפות רגליי הסנדלים. "כן, האלפא שלי." האיש שהחזיק את פרקי ידי עזב. "תסתכלי עליי מותק," אמר האלפא. לאט לאט הרמתי את ראשי. הוא תפס את סנטרי ואילץ את ראשי למעלה. בהיתי בו, בטני געשה מהמבט הזימתי בעיניו. "איזה דבר קטן ויפה," הוא הרהר. הוא משך לאחור, עיניו השתוללו על כל גופי. "הייתי שמח לטעום אותך מותק," הרגשתי נעלבת. "אבל לצערי," הוא מחא כפיים ושני שומרים שונים מאלה שהביאו אותי לכאן הופיעו מאחוריי, כל אחד מהם תפס את זרועי והחזיק אותי בחוזקה במקום. "את מנחה לאלפא של האלפות. יהיה חבל לעורר את זעמו כי לא הצלחתי לרסן את התיאבון שלי." "בבקשה! אני מתחננת אליך!" בכיתי, חופרת את עקבי באדמה. "אל תשלח אותי אליו! אני אעשה הכל!" ניצוץ עלה בעיניו. "הכל?" "כן!" הנהנתי. "אני אעשה הכל! רק... אל תשלח אותי אליו בבקשה!" הוא השתהה. "הכל כמו מה מותק? תשתמשי במילים שלך." בלעתי את המרה שהצטברה בגרוני. זה בשביל החופש שלי. הכל. "אני אהיה הזונה שלך," אמרתי, קולי לחישה. "בבקשה... אל תיקח אותי אליו" "איזה דבר נואש את," הוא צחקק. "את מוכנה לוותר על הכל הא?" הנהנתי. "כן! כן בבקשה!" הכל עדיף מלהילקח לכרוניקל. אפילו להפוך לזונה של האיש המנוול הזה. "לצערי, אני לא מעוניין." הוא אמר בחיוך רחב. "את מנוצלת, האלפא שלך דחה אותך, הוריד אותך בדרגה, ואת עקרה על גבי זה." מילותיו הלכו כמו חץ קר לליבי. "השימוש היחיד שנשאר לך הוא הלב הפועם שלך. אל תשליי את עצמך, מותק." התחנונים שלי נתקעו בגרוני. חסרת תועלת. חסרת ערך. עקרה. "קחו אותה," האלפא פנה ללכת. "היא צריכה להיות בטירה שלו לפני שקיעת השמש או שכולנו מתים." "כן אלפא." צעקו השומרים. הדבר הבא שידעתי זה שאני נגררת למרכבה. החיים שלי נגמרו.