נקודת המבט של סברינה: "שוב את?" האישה נאנחה, טענה בתסכול. היא שפשפה את רקותיה. "רק תני לי ללכת, בבקשה," זרועותיי כאבו מהאופן שבו השומרים החזיקו אותן מורמות. רגליי מזמן כשלו, והותירו אותי רפויה ונתמכת לחלוטין על ידי זרועותיי. נתפסתי כשניסיתי לברוח שוב. ושוב ושוב. מתוך תסכול ונחישות מכיוון שאני מסרבת להירצח על ידי הכרוניקה כמו כלבה, החלטתי להרוג את עצמי במקום, כי ממילא אין לי בשביל מה לחיות. אבל אני אפילו לא יכולה להרוג את עצמי בשקט כאן. מישהו תמיד צופה, תמיד מוכן לדווח עליי. הם לא יתנו לי לחיות, הם גם לא יתנו לי למות. "מה נעשה איתה, גבירתי?" שאל אחד השומרים. האישה טפחה על סנטרה במחשבה. עיניה הקפואות נעצו בי מבט, חוסר שביעות רצון סוער בעומקן. בעיניה לא הייתי אלא מטרד עבורה. מטרד שהיא לא תיתן לו למות. "השאירו אותה לי." היא אמרה לבסוף. היא הביטה בשומרים מאחוריי. "עשיתם עבודה טובה שהבאתם אותה אליי. אתם יכולים ללכת עכשיו." הם הפילו את זרועותיי ללא אזהרה. נפלתי ארצה, והקרקע שרטה את ברכיי. שרקתי מכאב, אוחזת בברכי המדממת. שמעתי את קולות השומרים צועדים משם, וזה היה רק אני והאישה הזו. "מה שמך?" היא שאלה. "סברינה." עניתי. "את באה איתי עכשיו, סברינה." היא אמרה ופנתה ללכת. כשלא הלכתי אחריה היא הסתובבה והביטה בי. "למה את מחכה?" "אני לא הולכת ל..." התחלתי לומר אבל דבריי נקטעו על ידי סטירה מהדהדת לפני. עוצמתה הטיחה את ראשי הצידה. אחזתי בלחי הכואבת שלי, עיניי פעורות בתדהמה. הרמתי את ראשי והסתכלתי עליה רק כדי שהיא תסטור לי שוב. "אוי ואבוי," היא נאנחה. "את כל כך בלתי נסבלת. בטח היית מפונקת כשגדלת הא?" עיניי דמעו מהכאב החד והצורב בלחי. מפונקת הא? אין לה מושג. כל מה שאני רוצה זה למות בשקט, זה יותר מדי לבקש?! "אם את חייבת לדעת, הייתי מלכה ארורה." יריתי לעברה אבל היא התעלמה ממני. "בואי איתי, עכשיו." היא הציצה. מצמצתי את הדמעות מעיני והלכתי מאחוריה. בכל פנייה ופנייה, מראים לי עד כמה אני חסרת אונים כאן. חסרת אונים וחסרת תועלת. מה אני יכולה לעשות? מי יש לי? כלום. ממש כלום. האישה לקחה אותי לחדר אמבטיה. היו שם שלוש משרתות. היא נתנה פקודות שינקו אותי. לבי צנח. זהו זה הא? סוף סוף חציתי את הקו לתמיד. המשרתות הסתכלו עליי ברחמים בעיניהן כשקרצפו את גופי מכף רגל ועד ראש. הן ייבשו אותי ומרחו הרבה שמנים ריחניים וקרמים לתוך השיער והעור שלי עד לנקודה שבה זהרתי בזוהר חם. הן הכניסו אותי בכוח לשמלה שהייתי מתעלפת עליה בגלל כמה שהיא יפה, אם לא הייתי נשלחת למות עכשיו. ברגע שהן סיימו, הן משכו מולי מראה באורך מלא. לא הצלחתי לזהות את האישה שלפניי. למרות שהן עשו כמיטב יכולתן לפנק אותי, עדיין נראיתי מותשת. חוסר השינה ניכר על לחיי החיוורות שאף סומק לא הצליח להסתיר. עיניי היו שקועות בארובותיהן, האור שלהן עומעם לשום דבר. נראיתי רזה נורא גם כן, עצמות הכתף ועצמות הבריח שלי בולטות החוצה. נראיתי כמו נערה חצי מתה שנכפתה לשמלת נסיכה. דמעות הצטברו בעיניי. דמעות שמחיתי בכוח כל כך חזק עד שכאבו לי העיניים. "אל תבכי עכשיו," האישה קרקרה, לגלוג נוטף מנימת קולה. "הייתה לך הזדמנות להתנהג יפה וזרקת אותה." לא בגלל זה בכיתי, אבל היא לא צריכה לדעת את זה. "בואי עכשיו, אסור לנו לאחר." היא אמרה בחדות. הלכתי אחריה כמו כבש לבית מטבחיים. הלכנו במסדרונות, והיה ברור שאני מוקרבת. הם הסתכלו עליי ברחמים, חלק בהשתאות, חלק בהקלה. הדחף להוריד את ראשי ולהתרחק ממבטיהם היה חזק מדי. החזקתי את ראשי גבוה במקום זאת. אני סברינה נואלס. ואני לונה. אסור לי לפחד בפניהם. לא משום סיבה. האישה המשיכה ללכת בלי להאט. כשהלכנו, שמתי לב שנעשה חשוך יותר בחוץ דרך החלונות. ככל שנכנסנו עמוק יותר לתוך בית הלהקה, כך ראיתי פחות חלונות עד לנקודה שבה לא ראיתי יותר חלונות, רק ציורים של העולם החיצון תלויים על הקירות הגבוהים להפליא. "איפה אנחנו..." "תשמעי עכשיו," היא סנפה. "תשמרי על קול נמוך." חשתי צמרמורת יורדת על גופי. החלק הזה של בית הלהקה נראה שונה, שונה מאוד מהצד שהייתי רגילה אליו. המסדרונות היו גבוהים יותר, מעוטרים יותר, כאילו הם מתאימים לאלפא. אנחנו בטח באגף שלו של בית הלהקה. לבי החל לתופף מלחמה בחזי. היו כאן גם שומרים, וכמה משרתות פה ושם. אבל המבטים שקיבלתי היו שונים. הם חייכו אליי. והטוב הזה הפחיד אותי. הגענו לסט עצום של דלתות כפולות. עץ שחור עם גילופים של שדים וזאבים חרוטים על פני השטח המאט שלו. חשתי צמרמורת לאורך עמוד השדרה כשבהיתי בגילופים המצמררים. משהו לא הרגיש נכון. הרגשתי כאילו הגילופים האלה בעץ היו בחיים, בוהים בי, לועגים לי. שני שומרים הוצבו מחוץ לדלת משני הצדדים. הם עמדו כל כך בשקט שאפשר היה לטעות בהם לפסלים. כשהתקרבנו הם השתחוו עמוקות. "גברת ניפרה," הם אמרו, קולם חגיגי. שמתי לב כמה חיוורים הם נראו, כאילו לא היו בשמש ימים. לעזאזל אפילו חודשים. "הוד מלכותו בפנים?" היא שאלה. הבנתי שפשוט גיליתי את שמה עכשיו. "כן גבירתי," הם אמרו בבת אחת. "מצוין." אמרה ליידי ניפרה. הדלתות נפתחו והיא נכנסה פנימה. הלכתי אחריה פנימה גם כן, הדלתות נסגרו בטריקה מאחוריי וסימנו את החתימה האחרונה על משאלת המוות שלי. חדר כס מלכות נחשף. תקרות נישאות, חלונות ויטראז' גדולים שהבנתי במהירות שהם ציורים, נברשות ענקיות תלויות מהתקרות. ליידי ניפרה הלכה אל הכס המלכות המפואר בסוף החדר, צעדיה קלים ומהדהדים. הכס עצמו היה פלא. חתוך מאבן ירח, הוא זרח באור משלו. יושב על הכס היה צללית של גבר. הבטתי סביבי, ושמתי לב לנשים שעמדו קרוב לקירות, עיניים חדות ועוקבות אחריי. "הוד מלכותך," בירכה ליידי ניפרה. היא ירדה על ברכיה והשתחווה, ראשה נוגע ברצפות השיש. חיקיתי את תנועתה, לבי רועם בחזי. "קומי, גבירתי," קול עמוק העשוי מרעם דיבר. צמרמורות פרצו על פני עורי וסגרתי את עיניי בחוזקה. הקול הזה. הסמכות שזרמה איתו יכלה לגרום לכל אחד לרדת על ברכיו מולו. "תודה, הוד מלכותך." אמרה ליידי ניפרה. שמעתי את רשרוש בגדיה כשהיא קמה על רגליה. "ואת, ילדה," הוא משך. קמתי על רגליי, מצמידה את ידיי יחד כדי למנוע מהן לרעוד. "מה שמך?" "אני..." אמרתי ובלעתי רוק, המילים לא הצליחו לצאת. "תסתכלי עליי כשאני מדבר אלייך." נרתעתי, קולו לא התרומם אבל הוא נשמע קשה. הו נהדר, הוא כבר שונא אותי. הרמתי את ראשי ופגשתי את עיניו. לבי הפסיק לפעום. הוא היה ענק. גדול יותר מהחיים עצמם. אפילו כשהוא יושב הוא היה מרשים. פניו היו חסרי חיוך, הזוויות והלוחות של פניו חתוכים חד. עיניו היו תערובת אדומה וזהובה של דם שנראתה מסקרנת ומפחידה לחלוטין בו זמנית. שיער שחור ארוך זרם במורד גופו אל הכס, מלא וישר כמו סיכה. צלקת ארוכה עקבה מגבותו השמאלית ועד לקצה שפתו העליונה. מעולם לא ראיתי גבר עם פנים כאלה, כל כך נאה אך כל כך מאיים. הוא נראה כמו גבר שאכל את לבבותיהן של עלמות צעירות עדיין פועמים. "אני מצטערת!" צעקתי ונפלתי על ברכיי. "בבקשה אל תהרוג אותי! אני לא רוצה למות ככה! אני מתחננת בפניך!" "מעניין," הוא הרהר, חלקות מסוימת לקולו. הורדתי את ראשי נמוך, כפות ידיי משוטחות על הקרקע. "בבקשה, הוד מלכותך. אני מתחננת בפניך" "מה שמך," הוא שאל שוב, חריפות לקולו. "ס-סברינה!" "סברינה מי?" הסתכלתי עליו, מתחננת ומבקשת. אם הוא שם לב, הוא לא הראה את זה. פניו נותרו מסיכה אדישה, קרה וקשה ללא אטום של רחמים על תווי פניו. "נואלס!" "את מהלהקה של קרו?" מה? מה זה קשור לכל דבר? "כן," בלעתי רוק. "אני." לא ציפיתי לשינוי שנכנס לעיניו. עיניו הבריקו באדום דמים, שפתיו התעוותו לנחירה. "את!" מעדתי לאחור, הגלים המאיימים שגלשו ממנו ישר לברכיי והחלישו אותן. לבי פעם כל כך חזק שזה היה נס שעוד לא מתתי. "את ובן זוגך! שניכם כתם לעולם הזה!" קולו רעם ברחבי חדר הכס לבי צנח לתוך בטני מאימה. זאין? האם זאין איכשהו חצה אותו?!