נקודת מבטה של סברינה: המשכתי ללכת. כמה שיותר רחוק מחדר האוכל. לא ידעתי לאן אני הולכת. פשוט המשכתי ללכת. הדמעות הגיעו וסירבתי בתוקף לבכות. ניגבתי את עיניי בזעם ואמרתי לעצמי להפסיק להתבכיין. הגעתי לחדר אקראי, אחד מהחדרים בארמון בכל מקרה. נכנסתי פנימה וסגרתי את הדלת מאחוריי. זה נראה כמו חדר פסנתר ישן. החלונות היו פתוחים, והכניסו פנימה אור ירח ובריזת לילה קרה. בקושי עשיתי שני צעדים פנימה לפני שהרגליים