נקודת המבט של סברינה: "הוציאו אותה מטווח הראייה שלי," הוא ירק, כעסו הדגיש כל מילה. האם זה אומר שאזכה לחיות יום נוסף?! או שמא מותי פשוט נדחה? בעוד ליידי ניפרה השתחוותה, הבטתי ישירות על האלפא של האלפות. "מה זיין עשה?" שאלתי, מוודאת שטון הדיבור שלי רך כדי שלא ישנה את דעתו ויהרוג אותי כאן ועכשיו. "הוא... הוא עשה משהו רע?" "את שואלת את השאלה הזאת כאילו את לא בת זוגו?! כאילו לא היית מודעת למעשיו המגעילים?! את ממש טובה במשחק," "אני לא... אני לא יודעת על מה אתה מדבר, הוד מלכותך." אוי אלוהים, הוא כועס. הוא כל כך כועס עכשיו. זיין, מה עשית לעזאזל! עיניו הצטמצמו לחריצים אדומים כדם. "ילדים," הוא ירק, בתחושת גועל. "בן זוגך המשיך לשלוח ילדים כמנחות. נערות צעירות שלא ראו אפילו הצצה לבגרות נשית." לסתי נשמטה לרצפה. מה. לעזאזל?! "מה יש לך לומר להגנתך?" לא היו לי מילים. כולן ברחו ממני. זיין שלח ילדים כמנחות?! קודם הוא משקר לי שהבנות שנשלחו באו מרצונן, ועכשיו הוא שולח קטינות? כמה שנים זה נמשך? בהיתי באלפא של האלפות, וייחלתי שהאדמה תיפתח ותבלע אותי. לא פלא שהוא כל כך כועס. "לא היה לי מושג על כך, הוד מלכותך," אמרתי והשתחוותי. "זיין הוא כבר לא בן זוגי, ואני מצטערת עמוקות על מעשיו." הוא צחק בלעג. "את בדיוק כמוהו, אין ספק בכך." "לא! אני נשבעת שאני..." "ניפרה, קחי אותה מכאן. היא תשמש כשפחה בכנפיים הלבנות עד שאחליט אחרת." ליידי ניפרה תפסה בזרועי ומשכה אותי, מתעלמת מתחינותיי וזעקותיי. אני לא כמו זיין! אני לא כמו הבוגד המגעיל הזה! אני לא! אני נשבעת בחיי! "חזרי אליי כשסיימת," הוא אמר לניפרה. "ואל תאחרי." היא השתחוותה, עדיין אוחזת בי בחוזקה. "כן, הוד מלכותך." הוא הפנה את ראשו ממני, הבעת פניו הייתה מוות קר. אני בטח הולכת למות עכשיו. אני יודעת את זה. ***** ליידי ניפרה לקחה אותי ל"כנפיים הלבנות". לא היה לי מושג מה זה עד שנכנסנו בפנים. זה היה כמו נספח של בית הלהקה הראשי, מחובר לבית הלהקה על ידי מסדרון של מתחם זכוכית ורצפות שיש. אם הייתי מתעלמת מדפיקות הלב שלי ומהפחד שזורם בדמי, הייתי עוצרת להעריץ את שמי הלילה מעל כיפת הזכוכית שמעל הראש. הייתי עוצרת ומסתכלת מעבר לקירות הזכוכית על הגנים המקסימים שנראו אתריים באור הירח. אבל לא עצרתי להעריץ את יופיים. "ליידי ניפרה, בבקשה," פניתי להתחנן אליה. "אני לא יכולה... אני לא כמו שהוא אומר שאני." היא הסתובבה והסתכלה עליי, עיניה חדרו לתוך שלי. "זה הוד מלכותו יחליט, ולא אני." דמעות חמות צרבו את עיניי. להיות מושפלת כלונה הדחויה והבזויה של זיין זה דבר אחד. איכשהו יכולתי להתמודד עם זה שכולם יודעים שהוא שכב עם אחותי, הכניס אותה להריון והדיח אותי מהכס. יכולתי לחיות עם זה שכולם יודעים שנדחיתי. יכולתי לחיות עם הידיעה שאחותי יושבת על הכס שלי, שוכבת עם בן זוגי ולקחה את התואר שלי. יכולתי לחיות עם כל זה. מה שלא יכולתי לחיות איתו זה שהאלפא של האלפות חושב שאני דומה לזיין. ילדים. איך זיין יכול להיות כל כך אכזרי לשלוח ילדים למותם?! כשצעדנו במסדרון הזכוכית, ייחלתי שהזכוכית מעל ראשי תתנפץ באופן מסתורי ותטביע אותי במוות מהיר ולא כואב. הגענו לכנף הלבנה כביכול, ואני מבינה למה קראו לה כך כי הקירות היו כולם לבנים, רוב הרהיטים היו לבנים מדי. זה היה בניין נפלא, לא מפואר כמו בית הלהקה אבל עדיין יפה בזכות עצמו. כאן היו פחות שומרים, ואפילו כשראיתי שומרים הם היו נשים. כולן השתחוו לליידי ניפרה וחייכו אליי שוב. עברנו מסדרונות ומדרגות, חדרים וכן הלאה עד שהגענו למטבח. ברגע שנכנסנו לתוכו, זה היה כאילו נכנסתי לסוג של ארץ פיות. צחוק רך של בנות מילא את האוויר כשהן הכינו את מה שנראה כארוחת ערב. הן לבשו שמלות חיוורות זורמות, לחלקן היו זרי פרחים על ראשן. כל אחת ואחת מהבנות האלה נראתה כמו נסיכה. "ליידי ניפרה!" אחת מהן הבחינה בנו ונאנחה. כולן הסתובבו והשתחוו עמוקות. "המשיכו במה שעשיתן," אמרה ליידי ניפרה. "בטי?" אישה בגיל העמידה התקדמה והשתחוותה. ליידי ניפרה דחפה אותי קדימה. "היא אמורה להיות שפחה כאן, הוד מלכותו ציווה זאת." הייתה תקופה של שתיקה לא נוחה באוויר. כל הבנות הסתכלו עליי בדרגות של הלם על פניהן. אפילו בטי. "בסדר," בטי כחכחה בגרונה. "מה שמך, ילדה?" "סברינה," אמרתי. "ברוכה הבאה," היא אמרה באי נוחות. היא הסתכלה על ליידי ניפרה. "מחר?" היא שאלה, הטון שלה מתחנן. "כן. אני מקווה שכן." בטי קרנה. "סברינה יקרה, בואי איתנו. הצטרפי אלינו בהכנת ארוחת הערב." הנהנתי. הכל הרגיש סוריאליסטי עכשיו. מה זה המקום הזה? מי הבנות האלה? ולמה יש לי תחושה רעה בבטן לגבי כל זה. ***** הכנפיים הלבנות היו המקום שבו חיו הבנות שנשלחו לאלפא של האלפות כמנחות. כששאלתי אם הן מחכות להישחט, הן נתנו לי מבט מצחיק וצחקו. לא, הן אמרו. אף אחד לא מת כאן. שאלתי למה, ואף אחת לא הייתה מוכנה לתת לי תשובה. את שפחה, הן אמרו. את לא ראויה לדעת. ישנתי בחדר קטן וחשוך עם שני נרות לאור ושמיכה מרופטת שסיפקה חום עלוב. לפני שהשמש זרחה, העירו אותי בגסות עם מים קרים ואילצו אותי לנקות את האולמות. אחרי זה הייתי צריכה לנקות את החדרים, ואז הבנתי מה באמת קורה. זה היה הרמון. כל הבנות כאן חיו חיים מפוארים. החדרים שלהן היו מקסימים, עם מיטות נוחות ושטיחים ונברשות ונופים של הגנים מעבר לשדות. לכולן היו ארוחות בחדר גדול שבו הן שוחחו בהתרגשות על כל דבר. שמעתי מאחת מהן כשישבתי על הקירות שהיא עומדת להתחתן בקרוב. אף אחד לא מת, הן אמרו. האם כל הסיפורים על האלפא של האלפות שאוכל את ליבן הם שקריים? אם כן, לא הייתי צריכה להיות כמוהן עכשיו? ללגום תה יקר עם קאפקייקס ולדבר על השיער שלי? הסתכלתי על הבגדים שלי ודמעות מילאו את עיניי. הייתי כמו פלוץ בסימפוניה, מוקפת בנסיכות. קיבלתי בגדים אפורים משעממים ללבוש, השיער שלי קשור ברישול על ראשי. הכל בגלל זיין. ממה שיכולתי ללקט תוך כדי עבודה, לרוב הבנות האלה היה היקף דומה לשלי. נכפו, נחטפו, נשלחו לכאן בניגוד לרצונן. ובכל זאת הן זכו לחיות בנוחות. הן אפילו היו מאושרות יותר כאן, וחלקן מעולם לא רצו לחזור. הנרטיבים השונים של האלפא של האלפות בלבלו אותי. אבל לא שמעתי אותו מוזכר באף שיחה. וכששאלתי, הבנות לעגו לי. היום הלך ודעך בהדרגה. כל עצם בגופי כאבה ונשרפה. פעלתי על אדים, שלפוחיות כיסו את כפות ידי. היה לי חתך בברך שעדיין דימם. נראיתי כמו זבל. הרגשתי כמו זבל. גררתי את עצמי לחדרי, להוטה לאכול את ארוחת הערב שלי של חצי סנדוויץ' וללכת לישון לשלוש שעות שאחריהן אאלץ להתעורר ולחזור על השגרה שלי. יום ראשון, ובכל זאת מרגיש כאילו עברה שנה. נתקלתי במישהו, העוצמה של זה העיפה את גופי החלש לאחור. נחתתי על הישבן, הכאב ירה לתוך ראשי. "אאוץ'," נאנחתי. "לאן את הולכת! חולדה!" קול לעג מעליי. הרמתי את מבטי וראיתי נערה. בעוד ששאר הבנות היו כמו נסיכות, זו הייתה כמו מלכה שלמה. היא הייתה לבושה במשי אדום, תכשיטים ויהלומים קישטו את צווארה ופרקי ידיה. כל דבר בה צעק אלגנטיות. עיניה הענבריות בהו בי מלמעלה. היא הייתה מהממת. אבל שמתי לב שהשיער שלה קצת מבולגן. הסוג היחיד של בלאגן שבא מסקס. "את לא יכולה להתנצל?!" היא נזפה, נהמה על שפתיה. קמתי על רגליי וניערתי את עצמי. "סליחה," אמרתי בלי להתכוון לזה. הסתובבתי כדי ללכת אבל היא תפסה בזרועי והפנתה אותי אליה. "את בטח הבחורה החדשה, שמעתי עלייך," היא אמרה בחיוך מצמרר. "רק שתדעי, אני אסלח לך על המעשה הזה היום. לא תהיה פעם הבאה." האופן שבו היא דיברה ונשאה את עצמה היה שונה. אה, אני זוכרת עכשיו. שמעתי את הבנות מדברות על ההיררכיה במקום הזה. איך לבנות שהגיעו קודם יש יותר מעמד וזכויות יתר. ואלה שבילו יותר זמן בהרמון זכו להערצה על ידי הבנות החדשות יותר. הן גם דיברו על נערה מסוימת אחת, היחידה שראתה את האלפא של האלפות פנים אל פנים. המנהיגה שלהן, כביכול. בלייר. לא היה לי ספק שהיא זו שלפניי. ולא היה לי ספק שהיא מזדיינת איתו גם כן. כולם ידעו את זה.