עברו שלושה ימים. והצלחתי להבין כמה דברים. קודם כל, בלייר היא כלבה מושלמת. היא היחידה שמזומנת לפגוש את האלפא של האלפות. וכל הבנות האחרות סוגדות לה כאילו היא תלתה את הירח בשמי הלילה. בלייר הייתה היחידה מבין כל הבנות שישנה עם האלפא של האלפות והיא לא טרחה להסתיר את זה. אף אחת מהבנות האחרות לא עשתה זאת, ובגלל זה היא האמינה שהיא מיוחדת. כל הבנות האחרות האמינו שהיא תהיה הלונה ואף אחת לא רצתה לדרוך לה על הרגליים מחשש שתוצא להורג. כולן סגדו לה. היא הייתה המנהיגה שלהן. כולן רצו להיות קרובות אליה. כנראה, לראות את האלפא של האלפות פנים אל פנים היה דבר נדיר מאוד. האם עלי לספר להן שראיתי אותו? לא. לא, לא עשיתי זאת. כי בכל פעם שדיברתי, קיבלתי מבטים שגרמו לי להצטער שפתחתי את הפה. שפחה בהרמון. זה בערך מה שאני. ובלייר ניצלה את זה. "אני צריכה שהנעליים שלי יהיו מבריקות ומצוחצחות!" "בואי תעשי לי את הציפורניים!" "צריך לכבס את הסדינים שלי! צריך לנקות את כל החדר שלי!" "בואי הנה! למה את מתבטלת?!" היא דוחה אותי. מתנהגת כמו ילדה מפונקת. אם אישה כמוה תהפוך אי פעם ללונה, אני מרחמת על הנתינים שלה. אבל מהר מאוד הבנתי שכל השמועות היו שקריות. אף אחד מעולם לא נהרג. אף אחד מעולם לא אכל את הלב. מהאווירה השלווה כאן, הכל היה בעצם נחמד מאוד. הוא אפילו לא ישן עם הבנות. במקום זאת הוא נתן להן אמצעי לחיות בנוחות. הייתה להן אפשרות לעזוב את הלהקה, למצוא בן זוג ולהתחתן גם כן. הכל היה מושלם. הכל חוץ מהחיים שלי. כרגע הייתי צריכה להיות עם הבנות האלה, ליהנות ולקלוע את השיער שלי עם פרחי יסמין. הייתי צריכה להיות מסוגלת לחיות חיים חופשיים מחבלי היום יום. אבל לא. הוא קרא לי כתם על העולם הזה. אני נענשת על משהו שלא היה לי מושג שקורה בכלל. לא היה לי מושג כמה אכזרי זאין באמת היה, עד כמה חמורים פשעיו בעולם הזה. האם זה עד כמה חלודה השיפוט שלו? הוא פשוט זרק אותי לקופסה עם זאין וקרא לזה יום?! הוא אפילו לא נתן לי הזדמנות להסביר את עצמי או לפחות להוכיח את חפותי. במקום זאת הוא האמין במה שהוא רצה והשליך אותי לעבדות. אבודה במחשבותיי האפלות, לא ראיתי את בלייר מתקרבת מלפני. התנגשתי בה, שוב. "אמרתי לך שלא תהיה פעם הבאה," היא אמרה, בוהה בי מלמעלה. נעצתי בה מבט. "שתינו אשמות עכשיו, לא?" שאלתי. היא נאנחה, עיניה פעורות בתדהמה. "איך את מעזה לדבר אלי ככה?!" "כמו מה?" עניתי בחזרה. "זוזי, יש לי עבודה לעשות." היא תפסה את זרועי ומשכה אותי בחזרה. "נראה שאת שוכחת פרט קטן אחד, אני מנהלת את המקום הזה! את שומעת אותי לעזאזל?!" נעצתי מבט בעיניה ונאנחתי. זה היה יום ארוך לעזאזל. והיום עוד לא נגמר. עכשיו אני צריכה להתמודד עם הנסיכה המפונקת הזו. היא אפילו לא לונה. היא מעולם לא הייתה לונה. היא מתנהגת כל כך בגאווה כאילו לזיין מישהו זה הישג. אלוהים, היא מזכירה לי את איריס כל כך רע שזה מרגיז. "תרדי על הברכיים ותתחנני לסליחה שלי," אמרה בלייר, סנטרה מוטה בהפגנת עליונות. נעצתי בה מבט ריק. "סליחה, מה?" "שמעת אותי. ואני לא חוזרת על עצמי, אף פעם." "אני לא עושה את זה," אמרתי בפשטות ושלבתי את זרועותיי על חזי. אני לונה. אני לא אשתחווה בפני הבחורה הזו. עיניה הבריקו בזעם. "את לא?" היא שאלה. היא צחקה, צחוק מר קצר. "יש לך עשר שניות לעשות את זה." "אני לונה. ואני לעולם לא אשתחווה בפני בני מינך." היא פרצה בצחוק. "לונה?! וואו! את יכולה לדמיין כמה עצובה את?! לונה, ואת עובדת כאן בעבדות?! איזה מין לונה את?" מילותיה חתכו עמוק והשנאה לאלפא של האלפות פרחה עוד יותר בליבי. אני לונה. לא משנה מה קרה לי. לא משנה אם נגררתי בבוץ מיליון פעמים. זה לא משנה את העובדה שאני עדיין לונה. בלייר ניגשה אלי, עיניה בוערות בלהבה. "את תתחרטי על שלא צייתת לי, לונה," היא ירקה את התואר כאילו היה ארס על לשונה. פגשתי את עיניה באש תחת אש. "תתעשתי על עצמך," צעקתי. "הדבר היחיד שתצטערי עליו הוא לא לסגת ממני עכשיו." היא חייכה חיוך איטי ומרושע שלא התאים לפניה. "נראה בקרוב מי יצטער בקרוב." היא הסתובבה והלכה, אבל לא לפני שהיא נופפה וקראה לי לונה. יצאתי למשימה הבאה שלי כאילו לא פגשתי אותה. היא לא יכולה לפגוע בזבוב. זה כל מה שהיא הולכת לעשות. ***** הנוזל שרף את עורי, הבגדים שלבשתי לא עשו דבר כדי לעצור את הבעירה שלו. ניחוח של מרק עגבניות מתוק מילא את נחיריי, הייתי מתענגת עליו אם לא היה הסימן האדום מתפשט על עורי עכשיו. חרקתי שיניים בחוזקה ואמרתי לעצמי לא לצעוק. לא לתת להם את הסיפוק. "הריעו ללונה!" קולה של בלייר הדהד באולם האוכל, ואחריו קול הצחוק הלועג שלה. ניגבתי ברוגע כמה התזות של המרק מלחי. אולם האוכל התפוצץ בצעקות וקריאות בוז, כולם לועגים ומלגלגים. דמעות דקרו את עיני. זה כאב, בסדר? המרק שרף, והכאב הגביר את הכאב של השרירים הכואבים שלי עוד יותר. זה לקח הכל בתוכי או לצעוק. אבל החזקתי מעמד. אני לונה. אני חזקה. אני לא בוכה כי מרק חם נשפך עלי. יד תפסה את שערי ואילצה את ראשי כלפי מעלה בזווית מוזרה שגרמה לצווארי להתקמט. בלייר בהתה בפניי, חיוך לועג על פניה. "את מוכנה להתחנן לסליחה שלי עכשיו?" היא שאלה. תפסתי את פרק ידה, וחפרתי בכוונה את קצות אצבעותיי לתוך עורה. "לעולם לא," שרקתי. "אוו!" אחת הבנות ליטפה, בחורה בדרגה גבוהה. שמה היה אליס, וממה ששמעתי היא הייתה סגנית המפקד ממש אחרי בלייר. "נו באמת, מה השימוש בגאווה שלך הא? לונה שפחה?" הסתכלתי ישר עליה. רציתי לשפוך מרק לתוך עיניה. לראות אותה צועקת ונאבקת להוציא את הנוזל הלוהט מעיניה. מחשבותיי הדאיגו אותי. אני לא כל כך אלימה, אני לא כל כך אפלה. בלייר עזבה את שיערי, וניגבה את ידה על שמלתי כאילו נגעה בחרא של סוס. היא חייכה אלי בחיוך מתוק. "זו רק ההתחלה. ועד שתתנצלי, זה רק יחמיר." קמתי על רגליי. הייתי רעבה, בכנות. בקושי אכלתי את ארוחת הערב שלי של לחם וגבינה לפני שהיא השליכה עלי את המרק. השארתי אותו מאחור. ראשי מורם, יצאתי מאולם האוכל. המרק על עורי התחיל לצרוב. זה היה חריף, חריף שלא לצורך. בלי ספק בליבי, בלייר הכינה אותו כך בכוונה. כדי לפגוע בי. מחוץ לאולם האוכל, פגשתי פנים אל פנים עם ליידי ניפרה. היא הסתכלה עלי, עיניה הכחולות כקרח סורקות אותי מלמעלה למטה. אפה התקמט בגועל והיא הסתכלה עד לעיניי. "לכי להתנקות," נזפה. "עדיין יש לך עבודה לעשות לפני שהיום נגמר." לעגתי. מה ציפיתי ממנה, אדיבות? שהיא תיקח את הצד שלי, תצעד לשם ותעמת את בלייר? את מי אני משקרת? היא לקחה אותי לאלפא של האלפות בעצמה. חלפתי על פניה ופניתי לשירותים. לפחות הורשיתי להשתמש באותם שירותים כמו הבנות. רק שהייתי צריכה להשתמש בו כשהוא היה ריק. שטפתי את המרק מעלי, ובמקלחת כשסוף סוף הייתי לבד, הדמעות הגיעו. הם התערבבו עם המים, והיה קשה להגיד כמה בכיתי. עמדתי מתחת לזרם המים הקרים עד שריח המרק נשטף לניקוז. לונה שפחה. הם לא טועים. כל חיי הייתי שפחה. שפחה לזאין. שפחה למשפחתי. שפחה למסורת. ועכשיו, שפחה לבנות בגילי וצעירות ממני. כמה עצובים החיים שלך, סברינה. בדיוק כשכיביתי את המקלחת, נשפך עלי דלי של מים קרים כקרח. צרחתי ואיבדתי את שיווי משקלי, החלקתי על הרצפה. למרבה המזל תפסתי את עצמי לפני שהראש שלי יכול היה להתפצל על הרצפות. צחוק הדהד מסביב, קולה של בלייר היה החזק ביותר. מי הקרח חדרו לעצמותיי, שיני רעדו כתוצאה מכך. יכולתי לראות את קוביות הקרח על הרצפה, חסרות אונים בדיוק כמוני. בלייר נכנסה לשירותים, מלווה בשתי בנות אחרות. "מוכנה להתנצל?" היא שאלה. ירקתי עליה. אבל זה לא הגיע רחוק, זה אפילו לא נגע בה. היא בהתה בזה ובחזרה בי, שפתיה בקמט כלפי מטה. "מסכנה," היא ליטפה. "את מסכנה." אצבעותיי הפכו לכחולות.