נקודת מבטה של סברינה; "תמשיכי ללכת." אמר השומר, ודחף אותי עם קצה החנית שלו. הסתובבתי ונעצתי בו מבט זועם. "בטח שאני יכולה להיפרד מחברותיי." "אסור לך." הוא אמר בחומרה. "הפקודות שלנו היו ללוות אותך לשער הארמון וזה הכל. בלי עצירות." "אבל ההרמון ממש שם," הצבעתי על הגנים הלבנים. "רק שלום, ואני אהיה בדרכי." "את רוצה להיגרר כל הדרך לשערים?" כיווצתי את שפתיי. הוא הנהן. "אני מניחה שלא." "אולי הייתי צריכה לב