מירבלה כשאימא שלי הייתה מלבישה אותי כמו נסיכה ואומרת לי שכל מה שאני צריכה לעשות זה לרצות משהו וזה יהיה אוטומטית שלי, לא האמנתי שזה נכון עד היום. היום הזה ממש שגורם לי לבחילה; היום הזה שאני איכשהו מתעבת בכל נימי נפשי קורה שהוא משאלת הלב שלי שהתגשמה. תמיד הייתה לי תשוקה, חתונה מפוארת בסגנון הזה, שמלת כלה זו וגבר שאני אוהבת שאוהב אותי. אבל קיבלתי את החתונה, קיבלתי את המיקום, קיבלתי את השמלה, אבל הגבר שמחכה לי בראש המזבח הולך להיות הסיוט הכי גדול שלי. ואמא שלי? היא אפילו לא כאן כדי לחזות בזה. חלק ממני מרגיש אסיר תודה שהיא לא זוכה לראות את הבת שלה מועברת למטורף, אבל חלק ממני מייחל שהיא תהיה כאן כדי לחבק אותי ולהגיד לי שהכל יהיה בסדר. עומדת יד ביד עם אבא שלי מחוץ לדלת הגדולה של בזיליקת סנט פטרוס ברומא, שומעת את הכומר ואת הקהילה שרים את השורה האחרונה של המנון, הלב שלי מתחיל לפעום בחוזקה על החזה שלי ואני מעדה. "בבקשה אבא, זו ההזדמנות האחרונה לשנות את דעתך." אפילו בידיעה שלאבא שלי לא אכפת ממני, אני עדיין מנסה את מזלי איתו. הרעיון של לחיות עם גבר כמו מתאו מסינה דנארו גורם לי לרעוד ולהקיא בפה. הוא ממזר חולה. ממזר חולה שעומד להיות בעלי. המוח שלי פתאום נוטש אותי ושוקע לתוך ערפל ואני לא מבינה כמה הנשימה שלי הפכה להיות לא סדירה או שאני קפואה במקום בזמן שכל הקהילה מסובבת את הראש לכניסה לקפלה כשהם צופים ומחכים לי ללכת במעבר עד שאבי דוחף אותי בכתפו. מתי לעזאזל הדלתות נפתחו? "תתנהגי יפה מירבלה. אל תעוררי שום חשד," אבי מצווה עלי בלחש כשהוא מוליך אותי לאורך האולם הגדול של הקפלה. אם לא הייתי כל כך מפוחדת ממתאו, הייתי חושבת שהלב שלי החסיר פעימה כשהוא נעץ בי את עיניו. המראה שלו הוא הרבה לקלוט, החל מהשיער הכהה שלו המסודר בצורה מושלמת, ועד לעיני הלוז המאיימות שלו, הלסת המגולפת שלו, הכתפיים הרחבות; יש לו הכל מבחינה פיזית. אבל הדרך שבה הוא מסתכל עלי, הדרך שבה השפתיים שלו מתעקלות לעתים קרובות והגבות שלו מתעוותות, הדרך שבה הוא לועג ונותן לראשו קידה קלה; כל מה שהוא עושה איכשהו אומר לי כמה האיש הזה הולך להפוך את החיים שלי איתו לבלתי נסבלים. "את אישה יפה. יכולתי לרדת על הברכיים שלי ולסגוד לאדמה שאת דורכת עליה אם זה לא היה שקר כזה." מתאו ממלמל בטון חרישי כשהוא לוקח את ידי ומניח נשיקה על פרקי האצבעות שלי. שוב הלב שלי מחסיר פעימה. כנראה בגלל שאני מפחדת ממנו. הארכי-כוהן מתחיל בהליכי החתונה, קטעי תנ"ך מוקראים, עצות ניתנות, לוקחים לחם הקודש ולבסוף מגיע הזמן להחליף נדרים וטבעות. אני ומתאו מסתובבים זה מול זה ולרגע משהו מנצנץ בעיניו אבל מוחלף מיד במבט השטני והזדוני הזה שגורם לי לבלוע בחוזקה. אני מניחה את הטבעת על קצה האצבע של מתאו ומדקלמת את הנדרים שלי; "אני אנבלה מרסלו לוקחת אותך מתאו מסינה דנארו כבעלי. בנוכחות אלוהים אני מבטיחה להיות טובה אליך בזמנים טובים ורעים, בחולי ובבריאות. אני אכבד אותך ואוהב אותך כל ימי חיי." אני רועדת. "מתאו מסינה דנארו, קבל את הטבעת הזו כסימן לאהבתי ונאמנותי. בשם האב ושל הבן ושל רוח הקודש." אני דוחפת את הטבעת לאורך האצבע שלו ומתאו עושה את אותו הדבר. הוא מדקלם את הנדרים שלו עם כנות שזורה בקולו ודמעה זולגת על הלחי שלי כשהוא דוחף את הטבעת לאורך האצבע שלי. ההתחלה של הסבל שלי. הכומר מצווה עלינו לפנות אל הקהילה ואנחנו עושים זאת, "גבירותיי ורבותיי, בנים ובנות של אלוהים, אני מציג בפניכם את מר וגברת מסינה דנארו. אתה יכול לנשק את הכלה שלך." אני פונה אל מתאו כשהוא עושה כמה צעדים קדימה, סוגר את המרחק בינינו ומרים את ההינומה מעל ראשי. הוא מלטף את הלחי שלי באגודלו ומתכופף והעיניים שלי נעצמות שלא מרצון כשהנשימה שלי צוברת תאוצה אבל מה שמתאו עושה אחר כך גורם לבליטות אווז להופיע על העור שלי. הוא מניח את שפתיו על הלסת שלי ומוצץ קלות את העור, מגרד אותי בשיניו ואז לוחש לי לאוזן. "אין לך מושג למה את נכנסת, אשתי. בזמנים טובים ורעים הא? לעולם אל תשכחי." מתאו מיישר את עצמו כשהוא מעביר את האגודל שלו על השפה התחתונה שלי ומכוון אותה לתוך פיו, מוצץ את הליפ גלוס שלי מכרית האגודל שלו עם המהום. "אני מצטער לאכזב את כולכם, אבל אשתי ואני נשמח לקבל את הרגע האינטימי הזה באופן פרטי, אני לא הולך לתת לכם מופע." הוא פונה לקהל ומתבדח. הם צוחקים, מעודדים ומוחאים כפיים ואני מעיפה בו מבט בעדינות. ממזר חולה. באמת לא אכפת לו מה אנשים חושבים עליו. אחרי המסיבה עוברת בצורה חלקה כשמתאו לא שם לב אלי חצי מהזמן ובחצי השני, הוצגתי בפני השותפים העסקיים של משפחת דנארו. אחרי המסיבה, אני ומתאו נכנסים למכונית ויוצאים לאלוהים יודע לאן. "לאן אנחנו נוסעים?" אני שואלת ומתאו רק מביט עלי מלמעלה למטה ומסיט את מבטו, שוב מתעלם ממני ואני כמעט מתפוצצת בזעם. יש שאלה שמשחקת במוחי ברגע שמתאו סירב לנשק אותי על המזבח ובאמת התאפקתי מלשאול את השאלה הזו אבל בסופו של דבר אני משחררת אותה לפני שאמות מסקרנות. "למה לא נישקת אותי בכנסייה?" "זה לא קצת אינטימי מדי?" מתאו לא מסתכל עלי פעם אחת אבל הטון שלו משפיל. "אז אתה לא עושה אינטימיות," אני קובעת במקום לשאול ומניחה את צד ראשי על החלון. "אני כן; רק עם האישה שאני אוהב." "אתה אוהב מישהי?" "כן בלה, אני אוהב מישהי." הבטן שלי צונחת ודמעות ממלאות את עיני; איך אני נשואה למישהו שהלב שלו פועם עבור מישהי אחרת. "למה לא התחתנת איתה אז?" אני שואלת הלאה ולראשונה מאז הנסיעה הזו במכונית, מתאו מרים אלי את מבטו אבל בצורה נוקבת. האם עוררתי משהו? "היא מתה." הוא אומר כשהלסת שלו ננעלת ואני יכולה לראות מהקו המתאר כמה חזק הוא חורק את שיניו. אולי לא הייתי צריכה לשאול. "אה, אני מצטערת." מתאו צוחק בחוסר הומור ומכווץ את אצבעותיו, "אל תהיי, אני הרגתי אותה." מה לעזאזל! אני צריכה להפסיק לדבר עכשיו. אנחנו מגיעים למסלול ההמראה אחרי כמה שעות ועולים למטוס הפרטי שבו אני סוף סוף מסוגלת להחליף את שמלת קבלת הפנים הלא נוחה שמציקה לעור שלי כל הערב. מתאו והטייס עומדים בצד וממלמלים כמה דברים הלוך ושוב לפני שהוא חוזר ומתיישב מולי; כל הזמן בוהה בי כאילו העיניים שלו יכולות לחדור חורים דרך העור שלי. . . . "מילאנו!" אני מצייצת בהתרגשות כשהעיניים שלי נפקחות ואני מוצאת אותנו נוסעים בעיר האהובה עלי. כנראה שנרדמתי ונשארתי ישנה כל הטיסה וסחבו אותי לתוך המכונית ברגע שנחתנו במילאנו. כמה קשה אני מנסה לברוח מהמציאות שלי. "כן מילאנו, נהיה כאן זמן מה כי יש לי עסקים חשובים מאוד לטפל בהם," מתאו מביט עלי מלמעלה למטה כשהוא הוגה כל מילה וקצה שפתיו נוטה כלפי מעלה. "זה לא המקום שבו לאחותך יש מעבדה או משהו כזה? אולי נוכל להזמין אותה לארוחת ערב מתישהו." אני בולעת בחוזקה ומסיטה את מבטי ממנו, "אין לי שום עניין להזמין אותה לארוחת ערב; יתר על כן, אני בטוחה שהיא תסרב." אחרי שהגענו לאחוזה של משפחת דנארו במילאנו, קיבלו את פנינו והראו לנו את החדרים הנפרדים שלנו על ידי עוזרות הבית ועכשיו סוף סוף התמקמתי ומוכנה לקבל את שנת הלילה הטובה ביותר. סטירה חזקה ניתנת לפנים שלי ואני מתרסקת על הקרקע. "תמשיכו להכות אותה עד שהיא תספר לנו הכל," אבי רוטן ועוד אגרופים ניתנים לדמות שלי בת העשר. "את רוצה לשבת על הכיסא?" אני דוחפת את עצמי חזרה, צועקת בטירוף כשהחזה שלי מתהדק. כיסא החשמל מגיע לטווח הראייה והם אנשים שמתכוננים להושיב אותי עליו ולענות אותי עד שאספר את האמת על מה שראיתי ביום שבו אמא שלי נרצחה. אבל הבטחתי לה, הבטחתי לאמא שלי שאמות עם הסוד הזה ובאמת הסוד האחד הזה גורם לי להיות קרובה למוות בכל יום מאז מותה. עדיין, אני לא מסוגלת להגיד מילה על זה. "לא." "לא." "בבקשה אבא, אני מבטיחה שאני לא זוכרת כלום. לא הכיסא, בבקשה אבא." "אנה, בבקשה תגרמי לו להפסיק!" אני זוחלת על הידיים והברכיים שלי, מתחננת לאחותי לרגליה אבל היא רק בוהה בי. העיניים שלה אומרות לי שלא אכפת לה מה יקרה לי כל עוד זה משמח את אבא. ידיים חזקות אוחזות בי בשיער וגוררות אותי על פני החדר לכיוון הכיסא ואני משתגעת לרגע; "מה אתם עושים; בבקשה אל תעשו לי את זה..לא..לא..א-א..אל תעשו את זה." אני מזנקת מתוך השינה והגוף שלי רועד במרץ. הנשימה שלי לא סדירה, החזה שלי מרגיש מכווץ עד לנקודה שבה אני לא מסוגלת לקבל מעבר אוויר חלק. אני צועקת את התסכול שלי והעיניים שלי דומעות ללא שליטה כשאני מייללת. לאט לאט, אני מתחילה להיסחף למקום החשוך הזה שוב. מקום שגורם לי להרגיש לכודה והחדר פתאום מרגיש כאילו הוא נסגר עלי. אני מרגישה מחנק בכל דרך אפשרית. אני נופלת מהמיטה אבל לא אכפת לי מהכאב כשאני ממשיכה ליילל, חובטת באגרופי על החזה שלי בניסיון לקבל גישה ליותר אוויר אבל הכל חסר תועלת. אחרי זמן מה, אני סוף סוף מסוגלת להשתלט על עצמי ויורדת למטה למטבח כדי לתפוס קצת מים, רק אז האוזניים שלי קלטו קולות נהמה שמגיעים מחדר העבודה ואני עוצרת את התנועה שלי. כמובן שאני מפחדת. חלק ממני חושב שזה סכנה וחלק ממני חושב שהבעל שלי מזיין אישה אחרת בבית הנישואין שלנו. כמה החיים שלי דפוקים. אני מצתנפת במסדרון ומביאה את עצמי לעצירה כשאני מול חדר העבודה. באופן מפתיע הדלת פתוחה למחצה ואני מציצה את ראשי פנימה, מיד נועלת מבטים עם בעלי שיושב על הספה ויש אישה כורעת בין רגליו ומורידה את הזין שלו לגרון שלה. פאק. משום מה אני קפואה והפה שלי נופל. מתאו מצד שני לא מוריד ממני את העיניים, הוא מראה לי בדיוק כמה הוא נהנה מהמשחק הזה. הוא מרים אלי את הגבות וקצות שפתיו נוטות כלפי מעלה. "את רוצה להצטרף אלינו? אשתי?"