מַטֵאוֹ אני מתעורר לריקנות מוחלטת. החדר מואר באור שמש בוהק שמציץ מבעד לתריסים, הצד של אשתי במיטה ריק וקר, כמעט כאילו אף אחד לא ישן שם בלילה הקודם. גבותיי מתקמטות כשאני טופח על הצד שלה במיטה, איכשהו מקווה שעיניי מטעות אותי. אבל היא לא שם. אני קם מהמיטה, מתיישב כדי להושיט יד לטלפון שלי. שתים עשרה בצהריים. מה לעזאזל? מעולם לא ישנתי כל כך הרבה זמן. ולחשוב שישנתי כל הלילה ואל תוך הצהריים... וגם בלי לשי