בדיוק כשויביאן דאגה עד מוות, היא שמעה קול נמוך ומחוספס מאחור. ואז, היא הורמה לאוויר ולפני שהספיקה להבין, היא כבר הייתה יושבת על ברכיו של פיניק. "פיניק..." ויביאן הייתה המומה. כשפיניק התבונן בגופה החיוור והקר, הוא חש כאילו אלף מחטים דוקרות את ליבו. הוא ניגב את הדמעות מלחיציה והבטיח לה, "אל תדאגי. אני אהיה כאן איתך." זו הייתה אמירה פשוטה אך כבדת משקל שחיממה את ליבה של ויביאן. ואכן, עם הבטחתו, היא נר