"מצאנו כמה רמזים," הצהיר פיניק בפשטות. "זה נהדר!" חיוך נוסף הופיע על פניו של סטיילס. "ואני כבר תהיתי איך אתה הולך לגמול לה על מה שהיא עשתה. קיוויתי שתציע את עצמך לה, אבל מסתבר שכבר נתת את עצמך לאישה אחרת." פיניק התעלם לחלוטין מההקנטות חסרות הבושה של חברו. סטיילס התאכזב קצת, כשראה שהוא לא מצליח להוציא תגובה מהאיש השני. ואז, מבטו עבר לכיסא הגלגלים של פיניק כשעיניו הבריקו. "פיניק, סיפרת לאשתך על הרגליים שלך כבר?" פיניק, שגלל בדוחות מחלקת הכספים, הפסיק להזיז את העכבר. כמה רגעים לאחר מכן, הוא מלמל, "לא." סטיילס קימט את מצחו. "פיניק, זה לא שאני רוצה להיות נודניק, אבל זה באמת לא משנה מאיזו סיבה התחתנת איתה. מאחר שאתם כבר בעל ואישה, אתה בטוח שאתה עדיין רוצה להסתיר ממנה את האמת? אולי..." כאן הוא עצר לכמה שניות, מתלבט אם עליו להמשיך או לא. לבסוף, הוא חרק שיניים והמשיך, "אולי כדאי שתנסה לקבל את אשתך החדשה. אתה לא יכול תמיד לחיות בצל העבר." הוא הכיר היטב את האישיות של פיניק. למרות שפיניק התעקש שהסיבה היחידה שהוא התחתן עם האישה הייתה כדי להתמודד עם סבו, לא היה סיכוי שהוא יקבל נישואים ומגורים משותפים איתה, אלא אם כן הוא ממש חיבב אותה. פיניק לא דיבר. זמן קצר לאחר מכן, הוא סיים לקרוא את הדוחות. רק אז הוא הגיב בקול רך. "אני לא יכול לשכוח אותה." סטיילס היה די המום. הוא בחן מקרוב את פניו של פיניק, והבחין באדישות השלווה שעליהם. רחמים הבזיקו בעיניו. תאונת הדרכים שהתרחשה לפני עשר שנים הייתה סיוט עבור כולם. כולם חשבו שפיניק איבד את השימוש ברגליו באותה תאונת דרכים. התברר שכולם טעו. מה שפיניק איבד באותה תאונת דרכים לא היו רגליו. אלא, היה זה ליבו. ... כשויביאן חזרה הביתה אחרי העבודה, מולי וליאם נכנסו לסלון עם המזוודות שלהם. "מולי, ליאם, מה אתם..." "גברת נורטון, הבן שלנו מתחתן מחר, אז אנחנו הולכים לחתונה שלו!" ליאם הבהיר בחיוך מאושר. "באמת? מזל טוב! לכמה ימים תיסעו?" "החתונה תתקיים כאן בעיר סאנשיין, אז נחזור מחר בלילה." מולי חייכה בנימוס. עם זאת, מבט מודאג חצה את פניה כשפנתה להסתכל על פיניק. "עם זאת, כשאין אף אחד בבית, לא יהיה למי להכין ארוחת בוקר לאדון נורטון." ויביאן נותרה ללא מילים. ככה חיים העשירים? זאת רק ארוחת בוקר! הם באמת צריכים לשכור מישהו שיבשל במיוחד בשבילם? "זה בסדר." קולו העמוק של פיניק קטע את מחשבותיה. "ויביאן, את יודעת לבשל, נכון?" "אה?" הייתה תגובתה הרהוטה. היא נעצה מבט בעיניו הכהות וגמגמה, "א-אני כן..." ואז, כשנזכרה בארוחת הבוקר המזינה שמולי הכינה בבוקר, היא לא יכלה שלא להוסיף, "רק קצת..." הבזק קצר של שעשוע הופיע בעיניו של פיניק לפני שנעלם. "זה מספיק אז," הוא אמר. למחרת בבוקר. ויביאן התעוררה שעה מוקדם מהרגיל כדי לעמול על ארוחת הבוקר. היא בדיוק עמדה לעלות למעלה לקרוא לפיניק לרדת כשזה הופיע מהמעלית. "יש לך סוללות?" המומה מהשאלה, לקח לה רגע להבין שהוא מחזיק מכונת גילוח חשמלית בידיו. היא לקחה את המכונה ממנו ובדקה את תא הסוללה. "אתה צריך סוללת כפתור בשביל זה. יש כאלה בבית?" "לא." היא בחנה את הזיפים המצפים את לסתו, ואישרה שהוא באמת צריך להתגלח. "יש סופרמרקטים או חנויות נוחות בקרבת מקום?" "לא." בתסכול, היא לחצה, "אין פה כלום בסביבה?" הוא הניע את ראשו. ויביאן יכלה לבכות על האופן שבו העשירים האלה חיו. "עכשיו מה נעשה?" היא נאנחה בתסכול. "אולי תוכל לבקש מהעוזר שלך לקנות אחת ולהביא אותה?" "הוא כבר בדרך לכאן. יש לי פגישה חשובה מאוד מאוחר יותר שאני לא יכול להרשות לעצמי לאחר אליה." גבותיו של פיניק נקמטו והוא הוסיף, "שאלתי את ליאם והוא אמר שיש לו סכין גילוח חדשה. עם זאת, היא לא חשמלית אז אני לא ממש יודע איך להשתמש בה." היא בהתה בו זמן מה עד שהבינה. עד מהרה הבינה את הסיבה שהוא כאן. הוא רצה שהיא תעזור לו להתגלח! "איפה זה?" היא לא יכלה שלא למצוא אותו די חמוד ברגע זה. היא צמצמה את שפתיה והמשיכה, "אני יודעת איך להשתמש באחת ואני יכולה לעשות את זה בשבילך." "זה בארון האחסון." היא חיטטה בארון הנ"ל, ולא לקח לה הרבה זמן למצוא את הסכין. זה הייתה סכין גילוח מסורתית, מהסוג שהיה צריך להשתמש בה יחד עם קצף גילוח. היא מרחה שכבה עבה של קצף על לסתו לפני שהחלה לגלח בזהירות את הזיפים שלו. פניהם היו כל כך קרובים זה לזה שנשימותיה נשפו קלות על לחייו. כל מה שפיניק היה צריך לעשות זה להרים מעט את מבטו והוא היה יכול להסתכל מקרוב על פניה. הוא אפילו יכול היה לראות את השערות הזעירות על עורה החלק והבהיר. הן הזכירו לו פלומה של אפרסק. כאילו חשה במבטו, עצביה המתוחים כבר התהדקו עוד יותר. "מה קרה? חתכתי אותך?" "לא." קולו היה קר כתמיד. "רק חשבתי כמה את ממש מתנהגת כמו אשתי עכשיו." המומה מהצהרתו, לחייה של ויביאן התחממו בסומק. אנחנו בעל ואישה, אבל הוא השתמש במילים "מתנהגת כמו". האם זה אומר ש, כמוני, הוא מרגיש שנישואי הפתע האלה שלנו סוריאליסטיים מדי? "בסדר, סיימתי." תוך זמן קצר היא סיימה. היא ניגבה את שאריות הקצף, בחנה את עבודת ידיה וחייכה. "עשיתי עבודה טובה." "תודה," הוא מלמל לפני שהתגלגל לעבר שולחן האוכל כדי לאכול. בשל מעשיהם האינטימיים הקודמים, ארוחת הבוקר הייתה חוויה די מביכה. ויביאן אפילו שכחה לשאול אותו אם הוא מרוצה מהבישול שלה. נוח הגיע זמן קצר לאחר שסיימו לאכול. מכיוון שפיניק מיהר היום, הוא לא יוכל להוריד אותה בתחנת הרכבת התחתית. לכן, ויביאן הזמינה מונית שתקח אותה ישירות לחברת המגזינים. ברגע שנכנסה פנימה, היא גילתה שהאווירה הנעימה מאתמול נעלמה. במקומה הייתה אווירה מתוחה ועצבנית. היא תפסה בזרועה של שרה ולחשה, "קרה משהו?" "ויביאן, לא קראת את המייל שלך הבוקר?" עיניה של שרה היו פעורות לרווחה כשהיא ענתה. "אתמול, מישהו קנה את החברה שלנו! כל הבכירים הוחלפו!" ויביאן הייתה המומה מהחדשות. חברת המגזינים שלהם לא הייתה גדולה מאוד, אבל היא עדיין הייתה קיימת די הרבה זמן. למה היא תימכר פתאום? לא הייתה לה הזדמנות לענות מכיוון שהייתה הפרעה ליד הדלתות. "הוא מגיע! העורך הראשי החדש מגיע!" היא הציצה וראתה דמות גבוהה צועדת לתוך החברה, עם קבוצת אנשים בעקבותיו. כשבחנה מקרוב את פניו של האיש, היא הרגישה כאילו נשפך עליה דלי של מים קרים כקרח. דמה קפא בעורקיה.