כשתיאה התעוררה שוב, אור השמש בחוץ היה בהיר, זורח בחמימות דרך הסדקים על גופה. זה היה כל כך יפה, תיאה כמעט חשבה שהגיעה לגן עדן. ואז היא ניסתה לזוז, אך גילתה שאין לה כוח. 'האם אני מתה?' היא תהתה. לרגע, מישהו פתח את הדלת. כמה אנשים בחלוקי מעבדה לבנים נכנסו ובדקו את מצבה. תחושת המגע האמיתית אמרה לתיאה שהיא לא מתה, וגם לא מדובר בחלום. הכל היה אמיתי. תיאה דיברה, קולה צרוד. "תוכלו לומר לי, מי הציל אותי?"