טריפאני הייתה נסערת מדי והיא המשיכה. "מי אתה? השגת עבודה ונוסע במכוניות ראוותניות ועכשיו אתה חושב שאחרים לא שווים את זה." דמעות זלגו על לחייה כשקרלוס צופה בה חסר מילים. "אתה חושב שאני לא אשיג עבודה, אני שונאת אותך, אני שונאת את החיים האלה, אתה חושב שאני שמחה לחיות ככה הא! להיות מושפלת על ידי אחי הקטן ולצחוק עלי על ידי בני דודיי. אני אף פעם לא בחרתי בחיים האלה!" אמרה טריפאני בקול חנוק. קרלוס שלא יודע מה עוד לעשות במצב הזה יכול רק לנסות לומר כמה מילים. "אני מצטער..." לפני שהוא הספיק להתנצל טריפאני קטעה אותו שוב. "חכה!" היא עצמה ופקחה את עיניה, היא כבר הייתה עייפה וחלשה מכדי להמשיך, המחשבה על מצבה תשה אותה. "פשוט לך. אני לא רוצה לשמוע ממך כלום, לך לאן שהיית אמור ללכת, לראות אותך עושה אותי יותר אומללה." היא הסתובבה ויצאה לאט בדמעות והשאירה את הכסף מפוזר על הקרקע. אליסון פנתה לקרלוס בנימוס. "אני כל כך מצטערת, היא פשוט רגישה מדי בימים האלה, אתה צריך להמשיך." אליסון הסתובבה ורדפה אחרי טריפאני. "חכי לי." "אדוני אנחנו צריכים ללכת." שאן אמר לו בכבוד לפתוח את דלת המכונית. קרלוס הביט עוד מבט אחד בטריפאני לפני שהתרכז בטלפון שלו. "טריפאני." אליסון הסתכלה עליה. טריפאני הפסיקה ללכת ופנתה אליה. "אני אומללה נכון?" היא שאלה אותה. "לא, את לא." "אליסון..." טריפאני פרצה שוב בבכי. "היי בואי הנה." אליסון חיבקה אותה בנוחות. "זה בסדר, אל תבכי, דברים יסתדרו לך." טריפאני משכה בעדינות לאחור והסתכלה על אליסון ברצינות. "אליסון, אני לא הולכת לעשות כלום יותר, במבט על החיים שלי אני חסרת תקווה." "אל תגידי את זה." "אני הולכת הביתה אליסון, אני פשוט אחיה לבד בשלווה, אני אלך הביתה עכשיו כדי להכניס את התוכניות שלי לשנה הזאת," אמרה לה טריפאני וניגבה את דמעותיה. "את תהיי בסדר לבד?" שאלה אליסון בדאגה. "אני אהיה." טריפאני עצרה מונית ועזבה. ... בית חולים. קרלוס זאק הגיע לבית החולים והלך למחלקה שבה היו העובדים, מיד כשראו אותו שניהם התיישבו. "אדוני." "אתם צריכים לנוח, אתם יכולים לשכב." הוא אמר להם. "אדוני, אנחנו מצטערים." הם המשיכו להתנצל. "אני מבין, שניכם צריכים פשוט להתמקד בלהחלים, כדי לעזוב מכאן מיד." הוא אמר להם. "אנחנו נעשה." קרלוס הכניס את ידיו לכיסו. "אז מה היה הדו"ח הרפואי?" הוא שאל. "העצמות שלנו בסדר, למרבה המזל נשתחרר בעוד שבוע." הם אמרו לו. "אני שמח שזה לא היה פציעה רצינית." "זה לא." שניהם ענו. "בסדר אז, שניכם צריכים לנוח עכשיו." הוא הסתובב ועזב את המחלקה ואת בית החולים. שאן הסיע אותו לאתר הבנייה שם פגש את האדם שהוא מינה כאחראי. "מה הסיבה לנזק הזה?" הוא שאל בקול עמוק ואדיש. "אדוני, זה בגלל המנוע הכבד והסקר שעשינו לאחרונה בוצע על ידי רמאי," דיווח רקס. קרלוס מפנה אליו את מבטו הקר. "אתה היית אחראי על זה ולא יכולת לבצע את עבודתך כראוי!" "אני מצטער אדוני." רקס מתנצל רועד. "נמאס לי לשמוע שאני מצטער, שמתי אותך כאן כי חשבתי שאתה מתאים לתפקיד הזה אבל הנה אתה אומר שהולכת שולל על ידי רמאי. מה ניסית לעשות בקשר לזה, אתה מבין שסיכנת את חיי האנשים בגלל שלא בדקת את העבודה כראוי? זה חסר תועלת!" קולו של קרלוס עלה מעט. קרלוס הסתכל מסביב. "היי, רוני!" הוא קרא לאיש צוות סמוך. "כן אדוני." הצוות מיהר להתקרב. "תראה לי את רשימת הסקרים," דרש קרלוס. "בטח אדוני." הוא מסר אותה. קרלוס עבר עליה, הוא הרים מבט בעוד כמה דקות. "זה הכל?" הוא שאל בקולו הקר והאדיש. "לא אדוני." רוני מסר לו את הרשימה הבאה, רועד. "בסדר, אני אבדוק את זה מאוחר יותר," אמר קרלוס, ואז פנה לרקס. "לעת עתה רקס אתה מפוטר!" רקס הרים מבט בהלם. "אדוני..." מבלי להביט בו שוב הוא פנה לרוני. "רוני!" "כן אדוני." רוני ענה ללא היסוס כשהוא רועד עכשיו. "מצא תחליף טוב יותר ודווח לי," אמר לו קרלוס. רוני הסתכל על רקס ואז ענה. "בסדר אדוני." קרלוס עזב אותם בלי מילה או מבט נוסף. רקס רק בוהה באיש הקר שעזב הוא הסתכל למטה. "איך הוא יכול להיות כל כך אכזרי?" רוני שהיה הצעיר שלו הסתכל עליו. "אני כל כך מצטער אדוני." רקס שכבר מכיר את האדם שעבד עבורו פנה לרוני. "אני מודע לכך ששום תחינה לא תחזיר אותי, זה בכל מקרה באשמתי." "אדוני אל תגיד את זה." "אתה צריך לעבוד קשה מעכשיו, ולעשות את עבודתך בחריצות, אל תלך בעקבותיי," יעץ לו רקס. רוני הסתכל עליו. "למה הוא ככה? עבדת בשבילו כל כך טוב כל הזמן הזה." שאל רוני. רוני חתם. "הרסתי משהו בשווי 200 מיליון דולר. אני בר מזל שהוא משחרר אותי בקלות." "אדוני..." "עדיף שתלך לעשות את העבודה שלך כדי לא לסיים כמוני." רקס הסתובב ועזב. "חיים..." רוני הניד בראשו והלך למקום שבו היו אנשי צוות אחרים. קלסי דווין התקשרה לקרלוס מיד לאחר ששמעה מה קרה לאתר. "היי, קלסי," קרא קרלוס בשמה בעדינות לאחר שענה לשיחה. בכל פעם שהוא שומע את קולה תמיד יש לו את הטון העדין הזה וחיוך חם על פניו. "קרלוס שמעתי עכשיו..." קולה המודאג של קלסי הגיע מהקצה השני של הקו. "שמעת." "איך אתה מרגיש? אני מקווה שאתה בסדר..." לפני שהיא סיימה קרלוס קטע אותה. "אל תדאגי קלסי, לדבר איתך עכשיו פשוט עשה אותי בסדר." הוא אמר לה בקול עדין וידוע. "אתה מזייף את זה." קלסי שנראה ששמה לב אמרה לו. "אני רציני קלסי, אני רוצה להיפגש איתך אחרי זה, תהיי פנויה?" הוא שאל לא רוצה שהיא תדאג בגללו. "אני כן." "בסדר." הוא חייך בחום. "תשלחי לי הודעה את הזמן והמקום שאני אפגוש אותך." הוא אמר לה. "בסדר, אני אעשה..." אמרה קלסי עדיין לא מרוצה ממילותיו. קרלוס שתמיד ידע איך להסתיר את עצבותו מאחרים אמר במהירות. "אני צריך ללכת עכשיו." "בסדר אז." היא ענתה בידיעה שיש לו הרבה דברים להתמודד איתם כרגע, היא סיימה את השיחה. קרלוס הסתכל על התמונה של קלסי בטלפון שלו וחייך, הוא אהב אותה יותר מדי, היא תמיד עושה אותו שמח. לאחר שהכניס את הטלפון שלו לכיס החליפה שלו, הוא פנה לרוני בפנים עסקיות רציניות. "אדוני, זה הוגדר," אמר לו רוני. "בסדר בוא נלך להסתכל." הוא יצא עם רגליו הארוכות מכוסות במכנסיים שחורים כשרוני עוקב אחריו. ... הבניין של ג'ואי. המשפחה סעדה יחד אבל המקום של טיפאני היה ריק. טרבור ג'ואי הסתכל על אשתו. "לורה, טיפאני לא אוכלת איתנו היום?" הוא שאל. הוא בדיוק חזר מנסיעת העסקים שלו ולא ראה אותה. לורה נאנחת. "היא ככה כבר ימים." היא אמרה לבעלה. "מה קורה?" לורה הסתכלה על בעלה. "אני חושבת שאתה צריך לדבר איתה." "אני אעשה." טנר הסתכל על אביו והזהיר אותו. "אבא אתה צריך להיזהר." אמר קולו הקטן. "למה אתה אומר את זה?" שאל טרבור בהפתעה עם חיוך עדין. "היא רגישה בימים האלה אז תמנע מלהכות בנקודה העמוקה." אמר קולו הילדותי ברצינות. טרבור צחק וטפח בעדינות על ראשו של בנו. "טנר אתה מצחיק." "אני רציני אבא." עיניו הסתכלו על אביו ברצינות. "בסדר, אני אהיה זהיר." טרבור חייך והבטיח לו. "בסדר." טנר חייך והמשיך את ארוחתו. לורה הסתכלה למעלה וחתכה. "הלוואי שטיפאני תצטרף אלינו גם, אני מתגעגעת לילדה התוססת הזאת." לאחר ארוחת הערב, טרבור ג'ואי עלה למעלה ודפק על דלתה של טיפאני. "אמא אני לא רעבה," אמרה לה טיפאני מחדרה, כשהיא חושבת שזו אמה שרוצה שהיא תצטרף אליהם לארוחת הערב. "טיפאני זה אבא שלך," אמר לה טרבור. "אבא, בבקשה תיכנס." היא התיישבה על מיטתה כשטרבור נכנס. "אבא מתי חזרת?" היא שאלה, היא לא ציפתה שאביה יהיה בבית היום. "לפני כמה שעות." הוא אמר לה. "מצטערת שלא יכולתי לבוא לקבל את פניך." היא התנצלה וחיבקה את אביה. "זה בסדר. את ממש במצב רע, מה קרה טיפאני?" הוא שאל אותה. "אמא שלך אמרה לי שאת במצוקה ואת אפילו לא יכולה להצטרף אלינו לארוחת הערב." שניהם התיישבו על הספה. טיפאני שתמיד אהבה את אביה וחלקה איתו את עצבותה ואושרה סיפרה לו על כמה שהיא מתוסכלת בחיפוש העבודה שלה. "אבא ביישתי אותך." היא נאנחת. טרבור טופח על כתפה. "טיפאני, מותק, את לא צריכה להגיד שביישתי אותי, יש סיפור שאני רוצה לשתף אותך בו." הוא אמר לה. טיפאני הסתכלה על אביה עם דמעות בעיניה. "איזה סיפור? אני כל אוזן." "היה בחור צעיר שסיים את לימודיו כמוך, הוא לא הצליח למצוא עבודה גם, היו לו דאגות רבות, הוא תהה איך יעמוד בציפיות הוריו, איך יקנה מכוניות או יחזיק בית, כדי להגן על משפחתו אם יתחתן. הוא חיפש בכל מקום אפילו עבודה אחת אבל כל הבקשות נדחו, הוא היה אינטליגנטי וחרוץ אבל במשך שלוש שנים הוא לא הצליח למצוא שום עבודה. כל תקוותיו אבדו והוא ניסה לסיים את חייו." "לסיים את חייו?" שאלה טיפאני בהלם. "כן." טרבור ממשיך. "הוא הרעיב את עצמו ואפילו ניסה להתאבד בתלייה אבל אישה הצילה את חייו. אוצר." טיפאני חייכה ומחתה את דמעותיה, היא התעניינה בסיפור הזה. "מה קרה אחר כך?" היא שאלה. "האישה הזאת נתנה לו את המילים הטובות ביותר שהוא שמע אי פעם, היא עודדה אותו ונתנה לו תקווה נצחית, הבחור הצעיר הזה החליט אז שהוא לא יוותר, ופתאום עזרה הגיעה דרך האמונה שלו ונחש מה טיפאני?" הוא שאל אותה. "הוא השיג עבודה." "כן. כמהנדס ועבד במשך שנה, בזכות עבודתו הקשה והכנה הוא קודם והיו לו קשרים רבים במדינות שונות, עכשיו לא יהיו לו דאגות, היה לו מכונית ובית והוא התחתן עם שני ילדים הוא מאושר עכשיו." הוא אמר לה. טיפאני חייכה בשמחה והסתכלה על אביה בסקרנות. "אבא עם מי הוא התחתן, האם זה היה האוצר שהציל אותו?" היא שאלה. טרבור חייך. "כן היא הכי טובה, אז הוא התחתן איתה." היא חייכה. "מעניין." טרבור הסתכל עליה ברצינות. "כדאי שאספר לך את החלק המזעזע בסיפור הזה?" הוא שאל. "כן, אבא." "האיש הזה הייתי אני." טיפאני הסתכלה עליו בהלם. "אה! אז אמא היא..." "כן, האוצר הייתה אמא שלך ושני הילדים הם את וטנר, ואני כל כך גאה בכם." הוא אמר לה. עיניה של טיפאני שוב נרטבו. "אבא..." טרבור הסתכל על בתו היפה. "טיפאני, לא ביישתי אותי בכלל. אני אחד האנשים שמבינים אותך הכי טוב, אז את לא צריכה להרוג את עצמך בגלל זה, יש תקווה איפשהו." הוא אמר לה ברצינות. "אבא..." טיפאני חיבקה אותו בחוזקה. "אני אוהבת אותך אבא." "אני אוהב אותך יותר. עכשיו בואי למטה את צריכה לאכול, אל תדאגי את האוצר היפה שלי." הוא אמר לה. טיפאני חייכה כשהיא יודעת על מי הוא מדבר. "בסדר אבא." "עוד דבר אחד." טרבור הסתכל על בתו. "מה זה?" היא שאלה אותו. "אל תזכירי את הסיפור הזה לאמא או לאח שלך, הבטחתי לה שאשמור את זה בסוד." הוא אמר לה. טיפאני חייכה וסגרה את שפתיה. "אני לא אשפוך מילה אחת." שניהם צחקו. "בסדר, בואי נרד למטה," אמר לה טרבור ושניהם ירדו למטה.