גבהּ של יוניס התקשחה, אבל היא לא הסתובבה. זה היה פול פאוול, חבר הילדות והארוס שלה. היא לא הסתובבה, אבל פול הושיט יד, תפס בכתפה וסובב אותה אליו בחיוך. "את תמיד רצה לקבר של אבא שלך כשאת נסערת…" החיוך שלו קפא. סוף סוף ראה את פניה של יוניס, שהיו חיוורות כסיד. עיניה, שהוסתרו מתחת לשיער שחור וארוך, היו מצומקות וחלולות. צמרמורת זחלה במעלה עמוד השדרה שלו, ובאופן אינסטינקטיבי משך את ידו. אז הוא נזכר שהיא משוגעת. משוגעים מסוגלים להכל. הוא אפילו שמע שמועות שהיא מורחת על עצמה לכלוך בשביל הכיף. המחשבה שהוא הרגע נגע בה גרמה לעורו של פול לזחול, ובדיסקרטיות ניגב את ידו על גזע העץ שמאחוריו. תנועותיו לא היו בולטות, אבל יוניס בכל זאת שמה לב. היא ופול היו מאורסים במשך שנים, וכולם תמיד הניחו שהם זוג, אפילו יוניס עצמה. בגלל זה, תמיד חשה תחושת בעלות עדינה כלפיו. להידחות על ידי מישהו שהיא חיבבה היה כואב. אבל התגובה של יוניס הייתה מתונה. פול לא ביקר אותה אפילו פעם אחת במהלך שלוש השנים שלה בבית החולים הפסיכיאטרי. היא כבר הבינה שאין עתיד ביניהם. יותר מדי זמן עבר. פול כבר לא ידע איך לתקשר עם יוניס. מבחינתו, היא הייתה כמו זרה מוכרת. במבוכה הוא אמר, "מאז שדקרת אותה בהתקף טירוף, הבריאות של אלסי לא טובה. עכשיו שאת מסרבת לחזור הביתה, היא כל כך מודאגת שהיא אפילו לא יכולה לאכול. כולנו ממש מודאגים לגביה." יוניס חייכה בזלזול. היא מדלגת על ארוחות, ובכל זאת היא עדיין בחיים, לא? כשראה שיוניס לא מתרגשת, פול קימט את מצחו ונימת קולו התקשחה כשאמר, "אני אומר לך לחזור הביתה ולהתנצל בפני אלסי עכשיו. אם לא תעשי זאת, אז את יכולה לשכוח מלראות אותי שוב." יוניס אכן הייתה כנועה כלפי פול בעבר, מה שגרם לו להאמין שהיא לא יכולה לחיות בלעדיו. אבל במהלך שנותיה בבית החולים הפסיכיאטרי, בהמתנה לישועה, תקוותיה כבר נשחקו לאפס. היא הפסיקה לצפות למשהו מאף אחד. היא כבר לא תנסה לרצות אף אחד. כשוויתרה על הצורך שלה להיות נאהבת, היא עכשיו רק רצתה לחיות בשביל עצמה. יוניס פרשה את כף ידה והסתכלה על סימן הכוויה שעל ידה. הכאב הזכיר לה שכאשר אין לה כוח, להיות עקשנית או לפעול קשוח רק יביא לה עוד סבל. אז היא החליטה ללכת עם פול. היא תכננה לחזור למשפחת סונדרס כדי לתבוע מחדש את זהותה בכל מקרה, ולנסוע במכונית שלו היה עדיף מאשר ללכת ברגל. פול הלך קדימה ושלף כמה מגבונים לחים מהמכונית כדי לנגב את ידיו מחוץ לדלת. כשנכנס, הוא הבחין ביוניס יושבת במושב האחורי. היא תמיד הייתה יושבת במושב הנוסע הקדמי - זה היה המקום הבלעדי שלה. למה היא לא יושבת שם עכשיו? אז הוא הבחין במדבקה על לוח המחוונים שכתוב עליה: "המושב הבלעדי של הנסיכה. בנות אחרות, תשבו מאחור." פניו של פול האדימו ממבוכה. הוא הסביר במהירות, "אחותי שמה את זה שם בתור בדיחה. אל תחשבי על זה יותר מדי, בסדר?" הוא ציפה שיוניס תציק לו על זה כמו שהיא הייתה רגילה, לחקור אותו ללא רחם. רק המחשבה על זה עיצבנה אותו. יוניס תמיד הייתה קנאית, ואם היא תגלה שאלסי שמה את המדבקה הזו שם, היא בהחלט תגרום לה צרות. פול כבר הכין את עצמו. לא משנה על מה יוניס תשאל אותו, הוא פשוט יתפרץ, ויאשים אותה שהיא פרנואידית. זה תמיד עבד בעבר; לא רק שהוא היה יוצא מזה, אלא שיוניס גם הייתה מסיימת בפיוס איתו במקום. אבל להפתעתו, עוד לפני שהספיק לומר משהו, יוניס פשוט ענתה, "בסדר." ואז, כלום. פול היה המום לרגע. הוא חיכה אבל ליוניס באמת לא הייתה כוונה לשאול עוד. הוא קימט את מצחו, ואז התניע את המכונית. בתוך המכונית שררה דממה. אף אחד מהם לא דיבר. פול הצץ במראה האחורית וראה את יוניס מביטה החוצה מהחלון בהבעה אדישה, כאילו היא אפילו לא שמה לב אליו. הוא תכנן לדבר איתה על סיום האירוסים, אבל הוא גם דאג שהיא עלולה לסרב לעזוב. ועכשיו, כשראה אותה כל כך אדישה, הוא הרגיש באופן בלתי מוסבר מגורה. הוא לא הצליח לשים את האצבע על זה, אבל ככל שהיא התעלמה ממנו יותר, כך הוא נעשה מורגז יותר. אז הוא לפתע דרך על הגז, והגביר את המהירות. יוניס הייתה ביישנית. בכל פעם שהוא נסע מהר, היא הייתה נבהלת ומתחננת בפניו שיאט. אבל עכשיו, אפילו כשמד המהירות התקרב לגבול שלו, יוניס פשוט חגרה את חגורת הבטיחות ונשארה שקטה. המכונית בקושי שרטה משאית ענקית, מה שגרם לפול להתפרץ בזיעה קרה. בפאניקה, הוא האט במהירות בעצמו. היא אפילו לא ביקשה ממנו לעצור. הוא הרגיש נבוך, ופטפט, "את אמיצה יותר מבעבר." פול היה צעיר ופזיז. הוא אהב להשוויץ בנסיעה מהירה, ונהנה מהדרך שבה יוניס הייתה נבהלת ומתחננת בפניו שיאט. אבל יוניס מעולם לא פחדה ממהירות. אז, היא רק פחדה שהוא ייפגע. עכשיו שהוא כבר לא היה אהובה, היא כבר לא דאגה. באחוזת משפחת סונדרס, לילי מור ואלסי עמדו בשער, וציפו בקוצר רוח לבואם. כשראתה את אוון יוצא עם צעיף בידו, אלסי הניחה שזה בשבילה. היא דחפה בעדינות את לילי הצידה, וחיכתה שאוון יטיל אותו על כתפיה. אבל אוון אפילו לא הסתכל עליה. הוא הביט במורד הכביש, מצפה לבואה של המכונית של פול, כשהוא מחזיק את הצעיף בשביל יוניס. פניה של אלסי התעוותו בתסכול. אפילו עכשיו, אוון עדיין לא יכול לשחרר את המשוגעת הזאת. בדיוק אז, המכונית של פול עצרה, והיא במהירות העמידה פנים של הערצה. "פול תמיד יודע איך להתמודד עם דברים. יוניס מקשיבה רק לו…" אז, כאילו הבינה שאמרה משהו לא בסדר, היא נאנחה וכיסתה את פיה. בבכי היא אמרה, "אוון, לא ניסיתי לומר שאתה לא מסוגל. זה פשוט שגדלתי בהרים ואני לא יודעת איך לדבר כמו שצריך…" אבל אוון כבר היה שקוע במחשבות עמוקות. היא צודקת. אני באופן אישי הלכתי לאסוף את יוניס, דיברתי איתה בסבלנות, אבל היא רק נתנה לי יחס מזלזל וסירבה ללכת איתי. ובכל זאת פול, מכל האנשים, הצליח להביא אותה הביתה כל כך בקלות? מצב הרוח של אוון החמיץ. הוא היה כל כך שמח רק לפני רגעים, ועדיין עכשיו פניו החשיכו. לא אכפת לה אם הוא מפתה אותה או לא? ובכן, גם לו לא אכפת! אז, כשיוניס יצאה מהמכונית, אוון בכוונה הניח את הצעיף על כתפיה של אלסי במקום. באשר ליוניס… היא יכולה לקפוא ככל שהוא דואג. הערב הסתווי כבר היה קריר. במיוחד כשיוצאים מהמכונית, הרוח הקרה מיד שלחה צמרמורת דרך החולצה הדקה של יוניס. היא הציצה בצעיף שעטף את אלסי, ואז הפנתה את תשומת לבה ללילי, שמהרה לעברה. עיניה של לילי היו אדומות כשהיא בכתה, "ילדתי, סבלת…" אלסי התקדמה גם היא, כשדמעות עומדות בעיניה. "הכל באשמתי שרציתי לחיות עם משפחת סונדרס. בגלל זה יוניס כעסה כל כך שהיא חלתה. לעולם לא הייתי צריכה להעז לחלום על הקמת משפחה… אם תסכימי לחזור הביתה, יוניס, אני אעזוב בלי כלום. לעולם לא תצטרכי לדאוג שאני אקח לך את המשפחה שלך שוב." כששמעה את זה, לילי מיד פרצה בבכי ומשכה את אלסי לחיבוק. אוון זעף. "את גם הילדה של אמא. מה זה הדיבורים האלה על שלך ושליי? משפחת סונדרס היא הבית שלך. לאף אחד אין את הזכות לבעוט אותך החוצה! לעולם אל תגידי דברים כאלה שוב!" פול התקדם גם הוא, והציב את עצמו בין יוניס לאלסי. "היא דקרה אותך, וגרמה לך להזדקק לתרופות לכל החיים. זה העונש שלה. היא חייבת לך. משפחת סונדרס חייבת לך. כולנו צריכים לפצות אותך." הבעתו של אוון החשיכה. כן. זה החוב של יוניס ומשפחת סונדרס. כולנו חייבים לאלסי.