ג'רמי סיים לצפות בסרטון, והבעה ריקה הייתה על פניו. "מאיפה הבאת את זה?" הוא שאל בקול קר. מדליין הרגישה שזה אבסורדי. "זה משנה מאיפה השגתי את זה? האמת שאתה רואה לא יותר חשובה?" "האמת?" ג'רמי הרים את ראשו ומחק את הסרטון בהחלקה של אצבע. הוא אפילו מחק את עותק הגיבוי שלו שהיה באלבום של מדליין. מדליין הייתה בשוק מוחלט ממעשיו. היא רצה בהיסטריה לקחת בחזרה את הטלפון שלה. עם זאת, היה מאוחר מדי. הוא ריקן את תיקיית האלבום שנמחקה. "ג'רמי, למה? למה עשית את זה? אתה לא מודע לכמה אנשים מבקרים אותי באינטרנט עכשיו? זה היה הסרטון היחיד שיכול היה להוכיח את חפותי!" מדליין נשברה. עם זאת, ג'רמי לעג באדישות. "מה הקשר בין החפות שלך אליי? כל דבר יספיק כל עוד מרדית' שמחה." השאלה של ג'רמי השאירה את מדליין ללא מילים. לחפותה ולחייה לא היה שום קשר אליו! הוא דאג רק למרדית'. לכן, למרות שהאישה הזו עשתה משהו בזוי, מבחינתו זה עדיין היה נסבל. הכל בגלל שהוא אהב אותה. הוא היה עיוור מאהבה; הוא אהב אותה כל כך שלא היו לו עקרונות. לפתע, מדליין נרגעה. היא הסתכלה על האיש שלפניה, והיא יכלה להרגיש דמעות צורבות בזוויות עיניה. "ג'רמי, זה יהיה בסדר גם אם יום אחד ארדף למוות על ידי גולשים ברשת?" ג'רמי לא הרים את ראשו. "את תמותי?" תשובתו הייתה קרה. זה היה כמו סכין חדה שחדרה לליבה. לאט לאט, הכאב המייסר התפשט מליבה לכל גופה. מדליין קפוצה את אגרופיה. פניו הנאים של האיש היו מטושטשים בגלל דמעותיה. "ג'רמי, אני מקווה שתוכל להיות אדיש כמו שאתה עכשיו כשהיום הזה יגיע." לאחר שאמרה זאת, מדליין עזבה ולא הסתובבה. ניתן היה לראות דמעות זולגות על לחייה ללא שליטה. היא פשוט יכולה לשכוח את המסירות הלא נכונה שהייתה לה כלפיו במשך 12 השנים האחרונות. היא לא האמינה שהיא נפלה על גבר כזה. מדליין רצה החוצה מהבניין, והתחיל לרדת גשם. היא הייתה בהלם ולכן לא שמה לב למכונית דוהרת לעברה. "צרחה!" צרחה קורעת אוזניים נשמעה כאשר הבלמים התהדקו, ומדליין הרימה את ראשה. ראייתה הייתה מטושטשת בגלל הגשם ודמעותיה. לכן, היא יכלה לראות רק במעורפל גבר יוצא מהרכב לפני שרץ לעברה. לפני שהיא יכלה לראות את פניו, היא התעלפה. … כשמדליין התעוררה, השמים היו חשוכים. היא הביטה סביבה והבינה שהיא נמצאת בדירה מעודנת. אף על פי כן, זה היה זר. ברגע שהיא התיישבה, גבר נאה וגבוה נכנס בדלת. לאחר שהסתכלה עליו כמה שניות, שאלה מדליין בחוסר אמון, "דן?" דניאל גרהאם חייך בעדינות. "זמן רב לא ראיתי אותך, מאדי." אכן עבר זמן רב. מאז שדניאל סיים את לימודיו בתיכון, מדליין לא ראתה אותו יותר. "ביקשתי מהרופא הפרטי שלי לבדוק אותך עכשיו. הוא אמר שאת בסדר," דניאל הגיש למדליין כוס מים חמימים כשדיבר. מדליין חייכה בהתנצלות. "אני מצטערת, דן. גרמתי לך כל כך הרבה צרות." "זה לא טרחה בכלל. הכל בסדר כל עוד את בסדר." תשובתו של דן חיממה את ליבה של מדליין. עם זאת, כשנזכרה במה שג'רמי אמר, היא הרגישה שליבה נשבר שוב. אולי זו הייתה התוצאה של אהבה דלוזיונית וחד-צדדית. היה מאוחר, ומדליין רצתה ללכת הביתה. עם זאת, דניאל הזמין אוכל ממסעדה מחמישה כוכבים. כל השולחן היה מלא. מדליין לא רצתה שהכוונות הטובות של דניאל יתבזבזו, אז היא נשארה ואכלה איתו ארוחת ערב. לאחר ארוחת הערב, דניאל התעקש להסיע את מדליין הביתה. כשהמכונית הגיעה מול הווילה, אמר דן בהפתעה, "הרופא שלי אמר לי שאת בהריון. ג'רמי יודע?" מדליין נעצרה במקומה. היא סובבה את ראשה וראתה שאור הירח מאיר על פניו הנאים של דניאל. עיניו נראו טובות לב. "הוא יודע. כמובן, בעלי יודע שאני בהריון." מדליין חייכה בכוח ויצאה מהמכונית. "תודה, דן. אני אקנה לך ארוחת ערב בפעם הבאה." דניאל הנהן וחייך. "אני אחכה שתתקשרי אליי, מאדי." "בסדר." מדליין חייכה ונופפה. היא הסתובבה אחרי שצפתה במכונית של דניאל עוזבת. ברגע שנכנסה לבית, יד קרה אחזה באכזריות בזרועה ומשכה אותה משם. מדליין לא ראתה את זה בא, ואפה התנגש בחזהו המוצק של האיש. ברגע הבא, נשמע קולו הקפוא של ג'רמי מראש ראשה. "מדליין, את אפילו יותר כלבה ממה שדמיינתי."