אני לבד במושב האחורי של מכונית הסדאן השחורה שלוקחת אותי לארוחת ערב בבית אבי. אני מרימה מבט אל אחוזת האבן האפורה ומתכרכמת, כלל לא מצפה לזה. אני יודעת שמן הסתם אמורה להיות בי איזושהי סקרנות, איזשהו רצון לדעת יותר על משפחתי ועל מורשתי. אבל בכנות? לורנצו אולדן לא מרגיש לי כמו אבא שלי בשום צורה. זה, מבחינתי, תמיד יהיה דייוויד. קנט שלח איתי שני שומרים והורה להם להישאר צמודים אליי בכל עת. להגנה, מן הסתם,