למחרת אני זוללת את ארוחת הבוקר שלי מהר ככל האפשר, לבושה כבר במגפי הרכיבה ובמכנסי הג'ודפורס הצמודים בצבע עופר שמצאתי בחדרי באופן לא כל כך מסתורי. אני מביטה לעבר המטבחון, אבל קנט לא מבשל היום. איפה הוא? אני כבר מתה להגיע לאורווה – לראות שוב את הית'קליף – להתחיל – אני שותה את מיץ התפוזים שלי בשלוק אחד גדול ודניאל צוחק עליי. "ברצינות," הוא אומר, והצלחת שלו עדיין מלאה. "את לא תגרמי לאבא שלי להופיע מהר