אני שרויה בערפול חושים, חצי בהכרה, חצי מחוצה לה – אני שומעת גניחה – האם היא בקעה ממני? אני פוקחת את עיניי, מקמטת את מצחי. איפה המכונית? אני עוצמת את עיניי מול האור הצהוב והחם של החדר. אני רוצה להתעורר, אבל מרגישה את השינה לוחצת אותי חזרה מטה – דקירה באצבע שלי – אני קופצת, הודפת את הידיים שאוחזות בזרועי – ״הכול בסדר,״ אומר קול נשי רך. ״סיימנו עכשיו...״ ואז, קול גברי – אני צפה ועולה מתוך החשכה, מונעת מפחד. אני מכירה את הקול הזה. ״...למעבדה, אני רוצה עיבוד מהיר. אני רוצה שישוו את זה לשושלת...״ אני מנידה בראשי, נאנחת. אני ממצמצת, סוקרת את החדר המרוהט בהידור. אני לא מכירה את המקום הזה. אני דוחפת את עצמי למעלה עד שאני יושבת, רגליי מכורבלות תחתי על שזלונג. אני שמה לב שאני עדיין לובשת את בגדי המועדון שלי, אבל מישהו כפתר מעליהם חולצה גברית לבנה. כשאני נשענת על ידיי, אני חשה כאב באצבע. אני משפילה מבט ורואה פלסטר עליה. מה – לפתע, זיכרון מעורפל שב אליי – אישה שלוקחת ממני דם, ליפרט אומר להם לקחת אותו לאיזו מעבדה – בהלה אוחזת בי - אני בטח נמצאת איפשהו בשטח של ליפרט. אני לופתת את בד הספה, מחפשת בעיניי דרך מילוט כלשהי. יש חלונות, אבל הם משקיפים אל צמרות עצים – אנחנו בוודאות בקומה השנייה או מעל – תמונות איומות מציפות את מוחי – מה לעזאזל ליפרט רוצה עם הדם שלי? הוא מוכר אותו? הוא רוצה את הדגימה כדי שיוכל להודיע לחברים שלו בשוק השחור מה סוג הדם שלי, כדי שהם יוכלו להציע מחיר טוב יותר על האיברים שלי!? ידיי עפות בחרדה אל שערי, מסתבכות בו. אני נועצת מבט בדלת. אולי אם אני פשוט ארוץ – הדלת נפתחת בתנופה ואני עוצרת את נשימתי. קנט ליפרט עומד בפתח, בוחן אותי בעודי נועצת בו מבט. אני יודעת מה הוא רואה – חיה פראית ומפוחדת, מוכנה לזנק. אבל הוא לא צוחק עליי, או מפחיד אותי יותר. לאחר רגע ארוך, הוא פשוט סוגר את הדלת מאחוריו ומתקדם. נשימתי מאיצה ככל שהוא מתקרב, כשהוא שולח יד לכיסו, שולף – הו, אלוהים – סכין – אני נרתעת ממנה לאחור והוא נאנח, ממשיך להושיט את ידו. ״זאת הסכין שלך, פיי. אני רק מחזיר לך את רכושך.״ אני קופאת על מקומי, מביטה לסירוגין בפניו ובסכין שבידו. הסכין של אמא שלי. אני מזנקת קדימה כדי לחטוף אותה מכף ידו, אבל הוא מושך אותה בחזרה, שולח את ידו השנייה כדי לבלום את תנועתי. ידו נוחתת היישר על חזי והוא נותן לי דחיפה קלה, הודף אותי חזרה אל השזלונג. ״לאט, פיי,״ הוא אומר, וקולו כולו סמכות. ״אני אחזיר לך אותה. אני רק רוצה שתעני על כמה שאלות קודם.״ אני נועצת בו מבט מלמטה, מבועתת לחלוטין. ״ואם לא תעני על השאלות שלי, פיי תומפסון,״ הוא אומר, רוכן קדימה ומתנשא מעליי, קולו אינו אלא לחישה. ״אני אשליך את הסכין הזאת לאסלה, ולעולם לא תראי אותה שוב.״ אני נועלת את לסתותיי ומהנהנת, עיניי נעוצות בסכין של אמי, נואשת להשיב אותה אליי. ״מאיפה השגת את הסכין הזאת, פיי תומפסון?״ הוא שואל, מזדקף ומכניס את היד עם הסכין לכיסו. ״אמא שלי,״ אני אומרת ברכות, מגלגלת קווצת שיער תועה סביב אצבעי. למה הוא כל הזמן אומר את שם המשפחה שלי ככה? ״היא נתנה לי אותה.״ הוא מהנהן באיטיות, מהורהר. ״מתי היא נתנה לך אותה?״ ״בצוואה שלה,״ אני אומרת. ״אבא שלי אמר לי לשאת אותה תמיד, כדי לזכור אותה, ולהגנה.״ ליפרט מטה את ראשו הצידה, מסוקרן. ״ומי, ליתר דיוק, הוא אביך?״ אני נושאת אליו את עיניי בבת אחת, מקמטת את מצחי. למה אכפת לו מי זה אבא שלי, אבל לא אמא שלי? ״זה לא עניינך,״ אני קוטעת. ״הוא איש טוב – אתה לא יכול לפגוע בו –״ ״פיי,״ הוא אומר, מחייך אליי מלמעלה, חיוך אכזרי במקצת. ״בעיר הזאת, אני יכול לפגוע במי שאני רוצה. את חושבת שאת מנסה לעכב אותי בכך שאת מסתירה את שמו, אבל כל דקה שאת מהססת היא עוד דקה של כאב. בשבילך. או בשבילו. או בשביל אחותך.״ עיניי מתרחבות באימה למשמע האיום. הוא מגחך אליי, כמו חתול זחוח שלכד את ארוחת הערב שלו. ״השמות שלהם, פיי.״ ״דייוויד וג'נין תומפסון,״ אני ממלמלת, לא יודעת מה עוד לעשות. ״בבקשה,״ אני אומרת, מתחננת עכשיו. ״בבקשה אל תפגע בהם. הם אנשים טובים – הם לא מעורבים ב...״ במה שזה לא יהיה. אבל מה זה, בעצם? למה אני פה? הוא מהנהן שוב ומוציא את ידו מכיסו, מציע לי את הלהב. אני חוטפת אותו מכף ידו. ואז, הוא מסתובב כדי לצאת מהחדר. נואשת, אני שולפת את הקלף המנצח שלי. ״בבקשה!״ אני צועקת אחריו. ״בבקשה אל תפגע בהם! דניאל לא היה רוצה שתעשה את זה!״ הוא עוצר ליד הדלת, קופא לרגע. ואז, לאט, הוא מסתובב. ״דניאל?״ הוא שואל, עיניו ננעלות עליי. אני מהנהנת במרץ. ״דניאל, הבן שלך? הוא...״ אני נושכת את שפתי, נבוכה לפתע. ״הוא החבר שלי.״ קנט צוחק אז – צחוק אמיתי, המום. הוא מעביר יד על פניו, מניד בראשו. ״הבן שלי דניאל הוא החבר שלך,״ הוא אומר, חוזר על דבריי ונושא מבט אל התקרה בחוסר אמון. אני מהנהנת שוב, נושכת את שפתי נגד השקר הלבן הקטן – הוא כבר לא החבר שלי, אחרי הכול. אבל אני נואשת שזה יעבוד. ״ובכן, האין זו... יד הגורל,״ הוא אומר. קנט עומד דומם לרגע ואז צועד בצעדים רחבים על פני החדר, בחזרה אליי. כשהוא מגיע לשזלונג הוא תופס אותי במרפק, מושך אותי לעמידה, מנער אותי כדי שאשים לב למילותיו. ״פיי, טיפשונת קטנה, את לא יודעת מי את?״ קולו כועס, כאילו מתוסכל מחוסר היכולת שלי. ״אני – אני –״ פניי אבודות בבלבול – הרגע אמרתי לו מי אני – ״מי את, פיי. אף פעם לא שאלת שאלות על אמא שלך? על אביך הביולוגי?״ הוא מנער את זרועי שוב, כאילו מנסה לעורר את זיכרוני. פי נפער בתדהמה, בבלבול. איך הוא ידע שדייוויד הוא לא האבא הביולוגי שלי? קנט עומד קרוב אליי עכשיו, נועץ מבט זועם בפניי. אני מרגישה את שפתי התחתונה רועדת בבגדנות ואני מכניסה אותה אל פי, נואשת לא להראות חולשה. עיניו של קנט מרצדות אל פי כשאני עושה זאת, עוקבות אחר הפעולה. לאט, הוא נושף, ולרגע אחד, מושך אותי קרוב יותר. אבל אז הוא מרפה ממני. ״פיי, אבא שלך שמר ממך סודות. האישה שהייתה הבעלים של הסכין הזאת הייתה ויקטוריה או'לירי, המאהבת של לורנצו אולדן.״ הוא סוקר אותי מכף רגל ועד ראש, מרפה ממרפקי ומשלב את זרועותיו. ״עשינו בדיקת די-אן-איי,״ הוא ממשיך, ״מול דגימה מאובטחת לפני כשעה. שם המשפחה שלך הוא לא תומפסון, הוא אולדן. פיי אולדן. ואביך מחפש אותך כבר הרבה זמן.״ אני מרגישה את עצמי שוקעת אל תוך הספה, נשימתי נעתקת. אני בוהה למרחק, המומה. מעולם – מעולם לא באמת חשבתי על זהותו של אבי הביולוגי, מעולם לא הרגשתי צורך או רצון בכך. הייתה תמונה אחת שלי כתינוקת עם אמי, עומדת ליד גבר זר, אבל אף פעם לא הייתי סקרנית באמת – אבל האם זה יכול להיות – הזיכרונות שלי מאמי הם של אישה זוהרת וצוחקת, עם שיער אדום כמו שלי – איך היא יכלה – אמא שלי? מאהבת של איש מאפיה? אני, בתו של דון? לפתע מופיע דף נייר מול פניי. אני לוקחת אותו מידו של קנט בידיים רועדות ורואה שם את האישור. דגימת דם ממטופלת א' נמצאה בהתאמה ביולוגית לאבהות עם מטופל ב', המזוהה כלורנצו אולדן. ״זה... זה הדם שלי?״ אני נושמת, נושאת מבט אל קנט. הוא מהנהן לעומתי, רציני. ״יש לך מזל שמצאתי אותך, פיי,״ הוא אומר, ושוב משלב את זרועותיו. אני מתעשתת קצת למשמע דבריו ונועצת בו מבט זועם. מזל שהטרידו אותי במועדון חשפנות, הניפו אותי על כתף של מישהו, וחטפו אותי? הוא מבחין באירוניה שבהבעתי וזווית פיו מתעקלת מעלה, חיוך קלוש. ״זה מידע יקר ערך, פיי,״ קנט ממשיך. ״אם דין היה זה שמגלה את זה, הוא היה שולח חתיכות מהדי-אן-איי שלך – אולי אצבע – לאולדן ככופר. אבל אולדן הוא בעל ברית שלי – אני אדאג שתתאחדי עם אביך בקרוב. בחתיכה אחת.״ אני מקמטת את הנייר בידיי, משליכה אותו על הרצפה. ״די-אן-איי לא הופך מישהו לאבא – אני לא רוצה 'להתאחד' עם אדם זר –״ אני קמה על רגליי, מנסה לצאת, אבל קנט חוסם את דרכי. ״את בעולם שלי עכשיו, פיי,״ הוא אומר. ״ובעולם הזה, הדי-אן-איי שלך חשוב יותר מכל דבר אחר, משפחה חשובה יותר מכל דבר אחר. ובשבילי? זה אישי.״ אני נושאת אליו את מבטי, דעתי מוסחת ממשימתי להגיע לדלת. ״איך לעזאזל זה יכול להיות אישי בשבילך? הדי-אן-איי שלי לא תואם לשלך, תודה לאל.״ אני מנסה לחלוף על פניו אבל הוא שולח זרוע כדי לעצור אותי, מושך אותי אל חזהו כך שאיני יכולה להתקדם יותר. ואז הוא כורך את אצבעותיו בשערי, מטה את ראשי לאחור, ומאלץ אותי לשאת אליו את מבטי. ״כי, ביום שבו היא נולדה, בתו של אולדן הובטחה לבני הבכור. נראה שזה לא היה מקרי שהגורל הפגיש בינך לבין דניאל,״ הוא אומר, ועיניו סוקרות את פניי ההמומות. ״בעוד כמה חודשים, את תתחתני איתו.״