קנט מבחין בלהב בדיוק בזמן, ומזניק את ידו כדי לחסום אותו. הלהב מחליק בין אצבעותיו ואז חורץ את כף ידו, חתך שטחי בעורו. בנהימה, קנט תופס את אגרופה של פיי ומסובב אותו, לוכד את הסכין בין כפות ידיהם, ומעקם את מפרק כף ידה לאחור כך שהיא חשה את העצמות נשחקות זו בזו. פיי פולטת זעקה, גופה מתעקל יחד עם ידה בניסיון נואש למנוע מהעצם להישבר. קנט מחזיק אותה לחסדיו כשהיא מתנשפת מכאב ומביטה בו בעיניים רחבות. כעסו מפנה את מקומו לרחמים באותו רגע, והוא פורץ בצחוק קצר למראה הנערה. היא בסך הכול יצור קטן ומפוחד. "ילדה חכמה, להסתובב עם סכין," אומר קנט. "חבל רק שאת לא יודעת איך להשתמש בו. אבל אנחנו לא נחזור על זה שוב, נכון, פיי?" פיי מהנהנת בייאוש, וקנט מרפה ממנה. היא נופלת לאחור על השולחן, אוחזת במפרק כף ידה בידה השנייה ולוחשת מהקלה. היא מחפשת בעיניה את הסכין על הרצפה, אבל הוא עדיין בידו של קנט. בשקט, הוא מחליק אותו לכיסו. קנט לוקח רגע כדי להתבונן בנערה העדינה והיפהפייה הזאת. יד ימינו רצה לבוא למועדון הלילה כדי לבדוק כמה עסקים, אבל עיניו של קנט ננעצו מיד בפיי כשדין גרר אותה על הרצפה אל הדלת השחורה של חדר השמפניה. קנט ידע, באופן מיידי, שזה מבשר צרות. הוא פעל מתוך אינסטינקט, עקב אחריה לתוך החדר הזה, והציל אותה מאותו נבלה. אבל עכשיו הוא היה בבעיה. דין היה פרחח, אבל לא חסר קשרים. הוא ניהל את מועדון החשפנות הטוב בעיר והשתמש בקשרי הכנופיות שלו כדי לנצל את הרקדניות שלו ולקחת את כספן. קנט לא יכול היה פשוט לקחת אחת מהבחורות שלו מבלי לעורר מהומה עם הבוס של דין. אם הבוסים האחרים היו יודעים באיזו מהירות פעל קנט כדי להציל אותה, הם היו רואים בפיי חולשה, משהו שהם יוכלו לאיים עליו כדי להשיג את מטרתם. קנט חרק שיניים, בידיעה שנותרה רק אפשרות אחת. אם לא יגן עליה עכשיו, היא תיגרר במהירות לתחתית העולם התחתון. קנט מניד בראשו אל יד ימינו ומצביע על הנערה שלפניו. אז, הוא מסתובב על עקביו ויוצא מהחדר. מאחוריו, קנט שומע את מחאתה של פיי כשיד ימינו מניף אותה על כתפו בנשיאת כבאים וממהר בעקבותיו. "מה? היי!" היא קוראת, ואז, "בבקשה!" קנט מסתובב ושולח מבט זועם ביד ימינו, שמטלטל את פיי בחוסר עדינות. היא סותמת את פיה, אם כי קנט שומע יבבה חומקת משפתיה. הוא מתקשח למשמע הצליל. היציאה מהמועדון אורכת דקות ספורות. איש אינו אומר מילה כדי לעצור את מלך המאפיה הנושא נערה החוצה מהדלת הראשית. האֵסְקָלֵייד השחור של קנט ממתין בחוץ, ורכבו של יד ימינו מאחוריו. מטעמי ביטחון, לקנט אף פעם אין פחות משתי מכוניות בפמליה שלו. זעקת הפחד הקטנה של פיי נקטעת כשיד ימינו מניח אותה, לא בעדינות יתרה, במושב הקדמי של המכונית הראשונה ואז טורק את הדלת. קנט עוקף את האסקלייד לצד הנהג בזמן שיד ימינו עובר למכונית השנייה. מוחו של קנט עובד בקדחתנות כשהוא פותח את דלת הנהג ונכנס, מתכנן מה לעשות עם הנטל החדש והבלתי צפוי הזה. הוא מזנק אל הכביש, מבלי להביט בה. כעבור כמה רחובות, הוא מופתע מצליל קולה. "לאן..." היא אומרת, קולה חרישי. מבטו של קנט מוסט אליה, קולט את עיניה הרחבות והיפהפיות, את תנועת גרונה כשהיא בולעת רוק מרוב פחד. הוא רואה אותה כמעט קופצת מעוצמת מבטו. אבל אז היא מתעשתת. "לאן אתה לוקח אותי?" היא דורשת. קנט מחזיר את עיניו לכביש. "בבקשה תשחרר אותי," היא אומרת. "הם מחזיקים שם את אחותי – אני לא יודעת מה הם יעשו לה!" קנט רושם זאת לעצמו בראש. היא מנסה שוב. "בבקשה תשחרר אותי," היא לוחשת, "לא התכוונתי להרע בכלא – או כאן – אני לא יודעת מה עשיתי –" "לא עשית כלום," הוא אומר, ופונה לרחוב צדדי. קולה היסטרי כשהיא מנסה שוב. "אתה... אתה לוקח אותי לבית בושת?" קנט מסתובב לבהות בה, מצחו מקומט בגועל ובבלבול. היא רועדת כעלה נידף במושב הקדמי שלו. "למה שאקח אותך לבית בושת, פיי?" "כדי לגרום לי... לעבוד שם. לשלם את החוב שלי. החוב של אחותי." קנט מניד בראשו שוב, צוחק צחוק קטן ואפל. הוא זה עתה הציל את הבחורה הזאת מדין, והנה היא מאשימה אותו שהוא מתכוון לעשות בדיוק את מה שדין התכוון לעשות. קנט מניד בראשו ומתרכז בתנועה. באמת, הנערה הזאת הייתה עדינה מדי לעולמו. קנט רואה את פיי זזה במושב שלידו, מתכופפת לרצפה כדי לתפוס משהו, אך מניח שהפילה תכשיט. שקט משתרר לרגע עד ש – קליק, קליק – הוא שומע זמזום של מנגנון לידו. מה זה היה – מצית? בפנים זועפות, הוא מסתובב ונדהם לראות את פיי עם מצית דולקת, מקרבת אותה כל כך לפניה המושלמות עד שהוא יכול להריח את פלומת האפרסק העדינה על לחיה נצרבת – "עצור את המכונית," היא דורשת, קולה רועד, נרתעת מהכאב של המצית על עורה – "פיי!" הוא שואג. "עצור את המכונית!" היא צועקת. "או שאני נשבעת באלוהים, אני אשרוף את עצמי!" "פיי, את אידיוטית," נובח קנט, ובולם בחוזקה. המכונית מחליקה ועוצרת באלימות, ופיי עפה קדימה, חובטת בצלעותיה בלוח המחוונים, ומחליקה לרצפה. קנט נאבק לשלוט בהחלקת המכונית, מוודא שהם לא פוגעים במכוניות אחרות, שלא מתנגשים בהם מאחור, ואז מעביר להילוך חניה ומסתובב אל הנערה. היא גונחת מכאב, עיניה עצומות, לוחצת יד אחת על צלעותיה. קנט חורק שיניים, מתוסכל, וסוקר אותה כדי לקבוע אם נגרם נזק ממשי – לא, היא בסדר, כל פציעה תהיה שטחית – "פיי, מה לעזאזל זה היה," הוא יורק מבין שיניו ומושיט יד לחלקה האחורי של המכונית לעבר קופסת מתכת שהוא שומר שם לרגעים כאלה, עם שבויים סרבנים. היא מדברת בעיניים עצומות, עדיין לוחצת על צלעותיה. "אם אתה הולך להפוך אותי לזונה," היא מייבבת, "אז אני לא רוצה את הפנים האלה – אולי תיתן לי לכפר על החוב שלי בדרך אחרת אם אהיה מצולקת –" קנט מגלגל עיניים ועובד במהירות, שולף סמרטוט מהקופסה ומספיג אותו בנוזל השקוף. אז הוא שולח יד מאחורי עורפה של פיי כדי לייצב את ראשה. עיניה נפקחות לרווחה כשהוא מצמיד את הסמרטוט בחוזקה לאפה ולפיה. היא נאבקת להתרחק, אבל הוא מחזיק אותה ביד מיומנת. כשהיא נעשית רפויה, קנט נותן לגופה לצנוח בעדינות על המושב. הוא פונה חזרה לכביש ומעביר את המכונית להילוך נסיעה, כף ידו הפצועה כואבת מאחיזתו הזועמת בהגה. לעזאזל, הבחורה הזאת כבר עשתה יותר צרות ממה שהיא שווה. בזמן שהוא נוהג, קנט מרגיש משהו בכיסו. הוא נזכר באולר הקפיצי הזעיר, שולף אותו ובודק אותו בין מבט חטוף לכביש. כל כך קטן, עדין – כל כך דומה לפיי. יש לה גם צד חד, הוא חושב, גם אם היא לא מודעת לכך בעצמה. הוא לעולם לא היה חושב שלבחורה כמו פיי יהיה אולר קפיצי מוחבא בחזייה. טעות שכמעט עלתה לו בצלקת על הפנים, הוא חושב, וחיוך מעושה נמתח על שפתיו. הוא מביט שוב בפיי, הנחה על רצפת מכוניתו. איזה אישה קטנה ומוזרה – מלאת סתירות, מלאת חיים. למרות עצמו, הוא נמשך אליה. פניו מתכרבלות למחשבה הזאת, וקנט פותח את האולר הקפיצי בלחיצה, בוחן אותו. ברמזור אדום, הוא מתקרב ומבחין בכיתוב לאורך קצה הלהב. הוא מקרב אותו לעינו. לוויקטוריה שלי, חדת הלשון, שמילותיה חותכות עמוק כמו תער זה. באהבה תמיד, לורנצו. המום, קנט בוהה בלהב שבידו, ואז מחזיר אותו בזריזות לכיסו. הוא מעביר יד על פניו. ויקטוריה. לורנצו. פיי. לפתע, הוא יודע בדיוק מי הנערה הזאת.