סופיה: "אני לא מבינה למה אני עדיין צריכה ללכת לאירועים המשעממים האלה עכשיו שאני בת שמונה עשרה." אמא שלי יורה בי מבט כועס ודוחפת אותי חזרה לחדר ההלבשה, מגישה לי זרוע מלאה בשמלות חדשות למדוד לפני שסוגרת את הדלת על הפנים הנפוחות שלי. "רוב הנשים הצעירות היו הורגות כדי להיות מוזמנות למקומות שאת מגיעה אליהם בזכות העבודה של אבא שלך," היא צועקת דרך הדלת כאילו יש בינינו קיר לבנים במקום דלת רעועה שאפילו לא מגיעה לרצפה. אני מתעלמת מהתלונות שלה ופונה לערימת שמלות הערב. אני יודעת שאני נשמעת כמו ילדה מפונקת, אבל הם גוררים אותי לאירועים הארורים האלה מאז שהייתי מספיק גדולה כדי לחייך ולסתום את הפה. אבא בפוליטיקה זה לא גורל שהייתי מאחלת לאף אחד. כולם תמיד צופים בכל מה שאת עושה, ואת מוקפת כל הזמן בחמורים עשירים שלא יכולים לעשות כלום חוץ מלשקר ולהסתכל עלייך כאילו הם מפשיטים אותך במחשבות שלהם. אני תמיד עוזבת את האחוזות המגוחכות האלה בתחושה שאני צריכה מקלחת או צו הרחקה. מסתכלת על השמלות, אני אפילו לא טורחת למדוד כמה מהן. הן נראות כאילו איזה זקנה השתגעה עם אקדח נצנצים. לא הסגנון שלי, אמא. אני כבר לא בת שתים עשרה, ואת לא יכולה להלביש אותי כמו איזה ילדת תחרות ארורה. אני עוצרת כשאני מגיעה לאחרונה. היא שחורה ויש לה חיתוכים משני הצדדים וחריץ ארוך ברגל. זה יותר בכיוון, אני חושבת כשאני מתפשטת במהירות ומודדת אותה. היא מחבקת אותי כמו עור שני וגורמת לי להרגיש סקסית רצח. זה ייראה מדהים עם זוג סטילטו שחורים. אני מסתובבת, שמה לב לאופן שבו הגב פתוח ברובו, חושף טונות של עור וגורם לתחת העגול שלי להיראות מושלם. אני יודעת שזה יזכה אותי בהרבה מבטים זקנים וחושניים, אבל אני אוהבת איך השמלה גורמת לי להרגיש, מתוחכמת וסקסית וכמו מבוגרת אמיתית. חוץ מזה, שיזדיינו. אסור לי להתלבש איך שאני רוצה רק בגלל שהם חבורה של סוטים? אני עושה עוד סיבוב מול המראה ומחייכת. הבד נצמד לי לשדיים, מה שהופך את הפטמות הקשות שלי לבולטות מכאיבות. אולי האירוע הזה לא יהיה גרוע כמו כל האחרים אחרי הכל. לפחות אני אראה טוב. אני מתחלפת חזרה לבגדים שלי ומוסרת לאמא שלי את שמלת הערב השחורה כשאני יוצאת. "זאת השמלה שאני רוצה." גבותיה מתקמטות כשהיא בוחנת אותה. "אני לא בחרתי את זאת. המוכרת בטח הוסיפה אותה בטעות. את בטוחה שאת לא רוצה משהו בצבע יותר עליז, אולי ורוד או סגול?" אני בולעת את האנחה שאני רוצה לתת ומכריחה עוד חיוך. "לא. זה נראה נהדר. תודה, אמא," אני מוסיפה, דוחפת אותה בעדינות לדלפק כדי שנוכל לשלם ולצאת מפה לעזאזל. היא בוחנת שוב את שמלת הערב, אז אני אומרת, "אמא, אנחנו צריכות לחזור הביתה כדי שיהיה לנו זמן להתכונן." זה דוחף את התחת שלה להילוך. האירוע הוא לא לפני עוד חמש שעות, אבל אני יודעת כמה היא שונאת להיות בלחץ. "בסדר," היא אומרת, כבר מושיטה יד לכרטיס הפלטינה של אבא שלי. כשאנחנו חוזרות הביתה, אני חוטפת את התיקים שלי ורצה לחדר שלי. סוגרת את הדלת, אני משתרעת על המיטה שלי וחוטפת את הקורא האלקטרוני שלי. יש לי מספיק זמן לקרוא כמה סיפורים קצרים מלוכלכים לפני שאני צריכה להתכונן. הסיפורים האלה הם מה שמחזיק אותי, והם בהחלט הסקס היחיד שאני מקבלת. אוקיי, אוקיי, הסקס היחיד שאי פעם קיבלתי. לא משנה, החברים שלי מהספרים חתיכים רצח. מי צריך איזה נער מתבגר מגשש שלא יודע מה לעזאזל הוא עושה כשאני יכולה לקרוא ולפנטז על גברים סקסיים ומבוגרים שיודעים בדיוק מה לעשות עם כוס, ואני לא מדברת על גברים מבוגרים, רקובים, בעלי גוף רך. אני מדברת על אלה עם מראה טוב מחוספס, כתפיים רחבות, הסוג של גוף קשה שגבר מקבל מעשרות שנים של חיים ועבודה קשה, וידיים מיומנות שמכירות את הכוס של אישה אפילו יותר טוב ממנה. אולי גברים כאלה אפילו לא קיימים מחוץ לספרים. זו מחשבה מדכאת, אז אני דוחפת אותה הצידה ומתחילה לקרוא. לא עובר הרבה זמן עד שהתחתונים שלי ספוגים, ואני מחליקה יד לתוכם ומכסה את הכוס הרטובה שלי. אני נשארת על הבטן שלי, קוראת כשאני מתחככת בחלק הבשרני של כף היד שלי, הדגדגן שלי כל כך כואב שאני בקושי יכולה לסבול את זה. הירכיים שלי מתנדנדות בעדינות כשאני מגרדת את עצמי, מתענגת על התחושה שאני עוד שניות מגמירה שאני כל כך אוהבת. אני כל כך שקועה במה שאני עושה שכשאמא שלי דופקת על הדלת שלי, אני פולטת יללה מבוהלת וממהרת לקבור את הקורא האלקטרוני שלי מתחת לכרית שלי. "כן?" אני אומרת, מקווה שהיא לא שמה לב כמה שאני נשמעת חסרת נשימה. "אני מקווה שאת כמעט מוכנה, יקירה. אנחנו צריכות לצאת בעוד שעה." שיט קדוש! איך יכולתי לתת לעצמי לאבד את תחושת הזמן ככה? "אני אהיה מוכנה," אני צועקת, בולעת אנחה מתוסכלת ומחליקה את היד הספוגה שלי מהתחתונים שלי לפני שאני קופצת ורצה למקלחת. הכוס שלי צועקת עליי, אבל אין זמן לזה עכשיו. חוץ מזה, אם להיות כנה, אני אוהבת את האופן שבו הציצי הקטן שלי פועם מתוך צורך. זה גורם לכל תנועה להרגיש כל כך טעימה, כאילו התנועה הקטנה ביותר יכולה לדחוף אותי מעבר לקצה. למרות שאני ממהרת, אני לוקחת את הזמן לגלח, רוצה להיראות ולהרגיש במיטבי בשמלה החדשה שלי. כשאני חלקה ונקייה, אני עוטפת את עצמי בחלוק רך ועובדת על השיער והפנים שלי לפני שאני מחליקה לשמלה ולעקבים השערורייתיים.